הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
אין חכמה לאשה אלא בפלך
יומא סו ע"ב
אחת המימרות המקוממות ביותר ביחס לנשים היא המשפט: "אין חכמה לאשה אלא בפלך". מקורו של המשפט הזה בדברי ר' אליעזר לאשה שהגמרא עצמה מעידה עליה שהיא אשה חכמה. הגמרא מביאה את הסיפור הזה אגב תשובות אחרות שענה ר' אליעזר למי ששאל אותו שאלות שהוא לא רצה לענות עליהן. השאלה הראשונה עוסקת בשעיר עזים שאמור להשתלח לעזאזל, אבל פתאום תקפה אותו מחלה ואין הוא מסוגל ללכת. האם מותר להרכיב את השעיר על כתפיו, או שיש בזה איסור של הוצאה ביום הכיפורים?
1. תלמוד בבלי מסכת יומא דף סו עמוד ב
שאלו את רבי אליעזר: חלה, מהו שירכיבהו על כתפו? - אמר להם: יכול הוא להרכיב אני ואתם. חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר? - אמר להם: אהא בשלום אני ואתם. דחפו ולא מת, מהו שירד אחריו וימיתנו? - אמר להם: כן יאבדו כל אויביך ה'. וחכמים אומרים: חלה - מרכיבו על כתפו, חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר, דחפו ולא מת - ירד אחריו וימיתנו. שאלו את רבי אליעזר: פלוני מהו לעולם הבא? - אמר להם: לא שאלתוני אלא על פלוני. ופלוני מהו לעולם הבא? אמר להם: לא שאלתוני אלא על פלוני. מהו להציל הכבשה מן הארי? - אמר להם: לא שאלתוני אלא על הרועה. מהו להציל הרועה מן הארי? - אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה. ממזר מה הוא לירש? - מהו ליבם? מהו לסוד את ביתו? - מהו לסוד את קברו? לא מפני שהפליגן בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה? אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא אומר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. איתמר, רב ולוי: חד אמר: זיבח וקיטר - בסייף, גפף ונישק - במיתה, שמח בלבבו - בהדרוקן. וחד אמר: עדים והתראה - בסייף, עדים בלא התראה - במיתה, לא עדים ולא התראה - בהדרוקן.
בסוף דבריו מסביר רש"י שהסיבה שהחוטאים בע"ז נענשו בסייף ולא בסקילה, כדינם של עובדי עבודה זרה, היא בגלל שעדיין לא קיבלו ישראל את דין ארבע מיתות. המהרש"א לא מקבל את הפירוש הזה, ומוכיח שגם רש"י עצמו, בפירושו לתורה, הסביר אחרת מדוע הם נהרגו בסיף ולא בסקילה – בגלל שהיה להם דין של עיר הנידחת ולא דין של יחידים שעובדים עבודה זרה:
2. חידושי אגדות למהרש"א (ר' שמואל איידלס, המאה ה-17, פולין) יומא סו, ב
זיבח וקיטר בסייף כו'. פרש"י שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרש להם ד' מיתות ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף וכו' ע"ש וכן יש לפרש למ"ד עדים והתראה בסייף ולא בסקילה מה"ט והוא דחוק כיון דהיה זה אחר מתן תורה ולא היו בני נח גם אם לא נתפרש לו ד' מיתות היה לו לשאול באיזה מיתה ידונו כמו ששאל גבי מקושש דכתיב ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. אבל בחומש פירש רש"י בענין אחר: עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין כו' ע"ש:
העובדה שר' אליעזר לא ענה לאשה על שאלתה אינה משהו אישי כנגד אותה אשה, אלא מדרכו של ר' אליעזר בכל מקום. כפי שראינו גם כשתלמידיו שאלו אותו שאלות שהוא ידע את התשובה עליהן, אבל לא שמע אותה באופן מפורש מרבותיו, הוא הקפיד לא לענות להם. כך הוא לא ענה גם לאשה. אמנם המשפט 'אין חכמה לאשה אלא בפלך' יכול להישמע פוגעני, אבל צריך להבין את הדברים בהקשר שבו הם נאמרו, שר' אליעזר מתחמק מלענות לשאלות כאלו.
כך נאמר על ר' אליעזר בפרקי אבות:
3. משנה מסכת אבות פרק ב משנה ח
חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר.
זו דרכו של ר' אליעזר, שהוא בור סוד, ששומר כל מה שהוא למד, אבל אין בו נביעה מעצמו בכלל, בניגוד לחברו, ר' אלעזר בן ערך. סיפור דומה מובא על ר' אליעזר גם במסכת סוכה:
4. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד א
תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. - אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? - אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי: מימיי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.
ואולם, במקבילה של הסיפור הזה בתלמוד הירושלמי מוכח שזו לא היתה הסיבה שר' אליעזר התחמק מלענות לאותה אשה, שהרי הוא דוקא שמע מרבותיו את התשובה הזו. הסיבה שהוא לא ענה לאשה היא באמת בגלל שהוא התנגד למסור דברי חכמה לנשים. על העקרון הזה הוא היה מוכן גם לאבד הרבה ממון:
5. תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג הלכה ד
מטרונה שאלה את רבי אליעזר מפני מה חטא אחד במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה?! אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו: רבי, לזו דחיתה, לנו מה אתה משיב? רבי ברכיה רבי אבא בר כהנא בשם רבי אליעזר: כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בבית דין. עדים ולא התראה, היה נבדק כסוטה. לא עדים ולא התראה, היה מת במגפה. רב ולוי בר סיסי תריהון אמרין: זיבח, קיטר, ניסך - היה מת בבית דין. טיפח, ריקד, שיחק - היה נבדק כסוטה. שמח בליבו - מת במגפה.
העקרון הזה של ר' אליעזר נאמר במפורש גם במשנה במסכת סוטה. המשנה אומרת שיכול להיות שאשה שזינתה תשתה את המים המאררים ובכל זאת לא תמות מיד, כי יש לה זכויות שמעכבות את ביצוע העונש. על כך אומר בן עזאי שחשוב ללמד את הנשים את הדבר הזה, כי אחרת אשה שזינתה תלך ותוציא לעז על המים הללו. אך ר' אליעזר חולק עליו ואומר שאין למסור דברי תורה לנשים כלל:
6. משנה מסכת סוטה פרק ג משנה ד
אם יש לה זכות היתה תולה לה. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים. מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות.
הפלך הוא הכלי שבו טווים את החוטים. מסתבר שלא מדובר רק במלאכה שדורשת סבלנות רבה, אלא גם מומחיות לא קטנה. לכן אומרת התורה:
7. שמות פרק לה פסוקים כה-כו
וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים
חז"ל אומרים שהטוייה הזו היתה חכמה גדולה מאוד, שהנשים הצליחו לטוות את החוטים בעודם מחוברים לעזים, כפי שכותב רש"י:
8. רש"י שמות פרק לה פסוק כו
טוו את העזים - היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן.
זה בהחלט לא דבר פשוט, וזו היתה חכמתן של הנשים הללו. אגב, גם שלמה המלך, ב'אשת חיל', משבח את האשה על מומחיותה בתחום הטוייה דוקא:
9. משלי פרק לא, יט
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ
ואולם, מספר פסוקים אחרי הפסוקים הללו, כאשר מדובר בבצלאל ואהליאב, כתוב שחכמת הלב שלהם היא לא רק בעשיית המלאכה, אלא גם בדברים אחרים:
10. שמות פרק לה פסוק לה
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:
אולי זו הסיבה לנימה המזלזלת שניתן לשמוע בדבריו של ר' אליעזר, שאומר שכל חכמתן של הנשים הוא רק בפלך, ולא בתחומים אחרים. מעניין לציין את דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין, שאומר שחכמת הנשים בפלך קשורה דוקא לבינה היתרה שיש לנשים:
11. ליקוטי מאמרים (ר' צדוק הכהן מלובלין, המאה ה-19, פולין) עמוד קכח
ועל כן אמרו "אין חכמה לאשה אלא בפלך" שנאמר 'וכל אשה חכמת לב'" וגו', רצה לומר שחכמת הנשים עיקרה בלב, וכמו שאמרו (נדה מה, ב) על פסוק (בראשית ב, כב) "'ויבן' שנתן בינה יתירה באשה", שהבינה שבלב הוא באשה יותר והידים הם ענפי הלב כי כל כוחות הפעולה נמשכים מהלב ועל כן חכמת אשה הוא רק בפלך רצה לומר בכוחות הפעולה, והמלמדה תורה כמלמדה תיפלות (סוטה כ, א) כי כשנכנס דברי תורה נכנס ערמומיות בלב.
הקשר בין הלב לידיים מוסבר גם ביחס לתפילין, שנמצאים על הזרוע כנגד הלב. מה שר' צדוק הכהן רוצה לומר הוא שהבינה של האשה קשורה לרגש, ואילו החכמה של האיש קשורה לשכל. הבינה היתרה של האשה (היום קוראים לזה אינטליגנציה רגשית) מתאימה יותר לעבודות עדינות הנעשות בידיים. בעבר, כאשר עסקנו בדמותה של ברוריה אשת ר' מאיר (בשיעור על מסכת ע"ז יז), אמרנו שהמדרש המתאר את מות בניו (ילקוט שמעוני משלי תתקסד) ממחיש את העובדה שהיא לא התנהגה כפי שהיה מקובל לצפות מאשה. נראה שכך רצה ר' אליעזר לרמוז לאותה אשה חכמה: צריך לנתב את החכמה שלך לאינטליגנציה רגשית ולא לשכל. אפשר לענות לשאלה ששאלת בדרך של ניתוח שכלי, ולהסביר את ההבדל ההלכתי בין מי שעבד ע"ז באופן כזה או אחר, אבל עדיף שלא תתעסקי בשאלות כאלו, ותתייחסי לטרגדיה שבחטא העגל ובעונש, ובמה שעלינו ללמוד מזה, ולא בחילוקים השכליים השונים.
מעניין לציין שהחתם סופר התייחס לאגדה זו בארבעה מקומות שונים, ובכל אחד מהמקומות הוא נתן הסבר אחר לדיון שהתנהל בין ר' אליעזר לאותה אשה. המשותף לשלוש ההתייחסויות הוא שהחת"ס מייחס חכמה גדולה וידע עצום לאותה אשה, ומבין שהויכוח בינה לבין ר' אליעזר הוא מהותי.
בפירושו לתורה הוא מסביר מדוע דן משה את האנשים בסייף ולא בסקילה, כפי שבדרך כלל דנים עובדי עבודה זרה. ראינו שרש"י בסוגייתנו כתב שהסיבה לכך היא בגלל שעדיין לא נצטוו בדיני ארבע מיתות. אבל לחת"ס יש הסבר אחר:
12. תורת משה (ר' משה סופר, החת"ם סופר, המאה ה-19, סלובקיה) שמות לב, כח
ומה שדנם בסייף היינו טעמא, לפי מה שכתב הרמב"ן בעובדא דפילגש בגבעה דשלא כדין שאלו ישראל מאנשי בנימין "תנו האנשים ונמיתם", כי על אותו השבט מוטל להמית המחויבים מיתה בשבטו לא על ישראל, ואין להם לתת האנשים האלו כדי שימיתום הם, כי אם בסנהדרין של אותו השבט, ואם כן נחזי אנן בעגל שהיו כולם חשודים שהרי בדקם כסוטות והרבה מידי הרהור לא יצאו ושמחו בלבם, וקיי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ואיך ידונם בסנהדרין של כל שבט ושבט. ולכן ציוה ללויים 'עברו ושובו משער לשער' וגו', לא בדין הסנהדרין אלא בדין המלך, והמלך אינו יכול לדון בארבע מיתות כי אם בסייף, כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים, ולכן דנם בסייף. ואתי שפיר. והנה כל זה אי נשים פסולים לדון... דאי לאו הכי, היה יכול לדונם בסנהדרין נשים שהיו כולם כשרים, שלא חטאו בעגל. והטעם דאין מושיבים נשים בדין דבעי בסנהדרין חכם חרשים, ואין חכמה אפילו לנשי אותו הדור, שהרי כתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" ולמה לא מילא ה' אותם בשאר חכמה כמו שמילא לשארי חכמי לב, כדכתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"? אלא, ע"כ דאין חכמה ולא היה ראוי לדון, ועל כרחך דינם בדין של מלך בסייף.
בדרשתו לסוכות הסביר החת"ס את הדיון בין האשה לבין ר' אליעזר באופן אחר:
13. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) על התורה, סוכות תקצ"ה
שאלה אשה חכמה וכו'. י"ל דוקא אשה חכמה ודוקא ר' אליעזר, ויפה השיב לה: הנה כבר ידוע מאמר חז"ל עדים והתראה בסייף. וכתב המהרש"א שהיה להם דין עיר הנידחת בסייף. וכתב מורי ורבי בהפלאה היינו אם נשים חטאו הוה רוב ומיתתם בסייף. והנה הא דנשים פטורות מסוכה לר' עקיבא דאמר סוכות ממש הוה היינו בשעת מלחמת סיחון ועוג, אתי שפיר, דנשים לאו בני כיבוש נינהו. אך לר' אליעזר דס"ל ענני כבוד היו, הא אף הנשים היו באותו הנס של ענני הכבוד, ומאי טעמא פטורים? ועל כרחך כמו שאמרתי במקום אחר דעניין ענני הכבוד שפלט החוטאים בעגל, וכשמחל להם הקב"ה ביום הכיפורים חזר וקלטם הענן, על כן עושים אז סוכות. ונשים לא פלטן הענן מעולם, על כן פטורות מסוכות. ואם כן סבירא ליה לר' אליעזר נשים לא חטאו ואין כאן דין עיר הנידחת, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, מפני מה אין מיתתן שוה? אלא לכאורה יש לומר לעולם נשים חטאו, ומ"מ לא פלטן הענן, דדוקא אנשים שקראם הקב"ה עם קשה עורף, אבל נשים דדעתן קלות ונוחות להתפתות אין חטאם גדול כל כך שיפלוט אותן הענן. אך ידוע כי ברוריה דביתהו דר' מאיר בעטה באותו תלמיד ששנה נשים דעתן קלות, והכי נמי הך אשה חכמה חשבה לפי חכמתה דאין דעתן קלות, ואפילו הכי לר' אליעזר לשיטתו לא פלטן הענן, ועל כרחך שלא חטאו כלל, אם כן מאי טעמא אין מיתתן שוה? והשיב לה אפילו אשה חכמה ביותר אין חכמתה אלא בפלך, ולעולם דעתן קלות.
ואילו במהדורה השלישית של פירושו לתורה הוא הביא הסבר אחר לדיון בין אותה אשה לר' אליעזר:
14. תורת משה מהדורה תליתאי (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) שמות לב,כח
איתא במסכת יומא סו, ב שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר מאחר שהיה בעגל חטאן שוה, מפני מה אין מיתתן שוה? אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך. ודברי מורי בהפלאה ידועים. וי"ל דעל כל פנים האשה פגעה קצת בכבודו של ר' אליעזר, על כן השיב לה "אין חכמה לאשה אלא בפלך".
דהנה פליגו ר' אליעזר ורבנן במסכת פרה א, א – לר' אליעזר פרה בת שתים, ולרבנן בת שלוש שנים. וכבר כתבנו דלרבנן דפרה בת שלוש שנים הראויה להוליד צדקו דברי ר' משה הדרשן דמייתי רש"י (בפרשת חוקת יט, כב) דהפרה באה לכפר על מעשה העגל: "תבוא אמה ותקנח צואת בנה". מה שאין כן לר' אליעזר שסבר דפרה בת שתי שנים אשר אינה ראויה להוליד עדיין (עיין בכורות יט, ב), ע"כ אינה באה לכפר על מעשה העגל לכבס צואת בנה כי לא יוצדק לה תואר אם. וי"ל למאן דאמר פרה בת שתים באתה לכפר על הריגת חור, וכעין עגלה ערופה. יבוא דבר שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. אבל על כל פנים על חטא העגל לא באה לכפר. ונראה לי דפליגו ר' אליעזר ורבנן במאי דפליגו בש"ס יומא, וזה לשון הגמרא: איתמר, רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסיף, פירש"י דחייבים על זה סקילה על ע"ז, אך המה נידונו כבני נח שמיתת בית דין שלהם בסייף. גיפף ונישק במיתה, שאין חייבים עליהם מיתת בית דין, רק בידי שמים. לכן "ויגף ה' את העם", מוכח שנידונו כבני נח. וחד אמר עדים והתראה בסייף עדים ולא התראה במיתה. וכיון שאותו מ"ד מחלק בין התראה ללא התראה, מוכח דנידונו כישראל, דבן נח חייב גם בלי התראה מיתה. וצ"ל דלא נסקלו אותם שהיה להם התראה כיון שלא נתפרש להם עדיין ארבע מיתות בי"ד, (כדפרש"י שם)... נמצא לא היה חטאן שוה, ואמנם כולם נענשו לפי חטאם ולא נשאר שום חטא עגל על ישראל אחר שקיבלו עונשם, ועל כן לא באה פרה לכפר על עגל ולא יתואר בשם אם המקנחת צואת בנה ורק לכפר על הריגת חור, וראויה שתהיה בת שתי שנים שאינה עושה פירות, וזה דעת ר' אליעזר. ולדבריו לא קשה מידי שאלת אשה חכמה. אך רבנן סבירא להו כאידך מאן דאמר שלא נענשו על גיפוף ונישוק ולא על שמחת לבם אלא כל הנענשים היה חטאם שוה ונשאר בישראל חטא גיפוף ונישוק ושמחת לבם, ועל זה צריכים פרה אדומה לקנח צואת בנה והאשה החכמה הזו פגעה בכבודו של ר' אליעזר ואמרה כהלכה מוחלטת "מאחר שחטאם שוה" כרבנן, ולא כוותך, שאין הלכה כמותך, אם כן מאי טעמא מיתתן שוה, דממה נפשך אי דינם כבן כנח לא בעי עדים והתראה ואי דינם כישראל בעי סקילה, כמו שהאריך בזה מורי ז"ל. ויען כי פגעה בכבודו, על כן השיב לה אין חכמה לאשה אלא בפלך ואין את יכולה להכריע ביני ובין רבנן בהלכה.
הסבר רביעי מובא גם הוא בשמו של החתם סופר בקובץ 'דף על הדף' (נמצא בפרויקט השו"ת) אך לא מצאתי את הספר המקורי של החת"ס שאותו הוא מצטט:
15. דף על הדף יומא דף סו עמוד ב
כתב החתם סופר (עה"ת החדש) דיש לבאר בזה דר' אליעזר הבין שהאשה השואלת כבר שמעה תירוץ לזה, והיינו ששאלה כי הגידו לה התירוץ דמי שעשה בעדים והתראה בסייף, ודעביד בלי התראה כסוטה, ובלא עדים במגפה. אלא שהיה קשה לאשה הזאת קושיית הרמב"ן דמה ענין סייף לכאן, והרי עובד ע"ז בסקילה, וע"כ צ"ל שדנו אותם כעיר הנדחת דמיתתם בסייף. אמנם אין עיר הנדחת עד שיודחו רובה, ובעגל כיון שהנשים לא חטאו לא היה רוב עובדי ע"ז. אלא דמנא ידעינן דנשים לא חטאו בעגל, הוא משום דחזינן דהנשים לא הביאו זהב לכפר על מעשה עגל אלא הביאו מטוה, שמע מינה דלא הוצרכו לכפרה של זהב, ועל זה השיב ר"א, ידעתי מאין באת להקשות מהמטוה שהביאו הנשים, אני אומר לך דמשם אין ראיה די"ל דהביאו מטוה משום שאין חכמת אשה אלא בפלך, וחשוב המטוה אצל הנשים יותר מהזהב, עכ"ד.
מעניין לציין את תשובתו הנחרצת של הרב עוזיאל כשנשאל על זכות בחירה לנשים, שהיו שהתנגדו לתת להן זכות בחירה בגלל ש"אין חכמה לאשה אלא בפלך", אבל הרב עוזיאל אמר שודאי שצריך לתת להן זכות בחירה:
16. משפטי עוזיאל (הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, המאה ה-20, ישראל) ד חו"מ סימן ו
שאלה זאת עצמה מתחלקת לשני סעיפים: א) הבחירה האקטיבית הפועלת - לבחור. ב) הבחירה (הפאסיבית) הפעולית - להבחר.
על הראשונה לא מצאנו שום יסוד ברור לאסור, ואין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת, כי הלא בבחירות אלה מרכיבים אנו אלופים לראשינו ונותנים יפוי כח לנבחרינו לדבר בשמנו, לסדר את עניני ישובנו ולהטיל מסים על רכושנו, והנשים בדרך ישר או בדרך אי - ישר מקבלות עליהן מרותן של נבחרים אלה, ונשמעות להוראותיהן וחקיהם הצבוריים והלאומיים, ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשין: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתן? ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלות ואינן יודעות לבחור בראוים לעמוד בראש הצבור, אף אנו נאמר: א"כ נוציא מכלל הבוחרים גם את האנשים שהם קלי הדעת, שלא יחסרו לעולם מקרב הארץ, ואולם המציאות מטפחת על פנינו ומראה לנו שגם בעבר וגם בתקופתנו זאת, נשים בנות השכלה ודעת הן כאנשים, לישא וליתן למכור ולקנות ולנהל את עניניהן באופן הכי טוב, והאם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אשה גדולה שלא מדעתה? ומה שאמרו רז"ל דעתן קלות (שבת ל"ג וקדושין פ') יש לו מובן אחר לגמרי, וכן מה שכתוב אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא ס"ו) אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה היתה חכמה, ואמר: שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר. ומפורש אמרו רז"ל: ויבן ה' את הצלע, מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה לאשה (נדה מ"ח).
ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו, ואם באנו לחוש לכך לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להכנס לחנות אחת אנשים ונשים יחד, או שאסור יהיה לישא ולתת עם אשה משום שעל ידי כך יבואו לידי קרוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם.
ומשום שלום הבית? יפה כתב הרה"ג המחבר יצ"ו: א"כ נשלול זכות הבחירה גם מהבנים והבנות הסמוכים על שלחן אביהם, וכל מקום שחשו חכמים לאיבה השוו האשה לבנים הגדולים הסמוכים על שלחן אביהם (בבא מציעא י"ב) אלא שעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר: על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם? אבל באמת אין כאן מקום לאיבה, שחלוק ההשקפות מתבטאות באיזו צורה שהיא, ואין אדם יכול לכבוש את השקפתו ודעותיו. ואולם האהבה המשפחתית המיוסדת על העבודה המשותפת היא די חזקה, שאינה נפגמת במאומה מחלוקי השקפות כאלה.
...ובכן, אחרי שלא מצאנו שום רמז לאיסור זה, אין אני מוצא שום צד של זכות להתנגד או אפילו לסרב לשאלה, שחלק מהצבור רוצים בו, ואולי שעל כגון זה נאמר: אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעים שאמר כהלכה (פאה פ"ד מ"ב). וגדולה מזאת אמרו: וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים (חגיגה ט"ז), ואף על גב דמחזי כאיסור, ומכל שכן בנידון זה שאין צד איסור בדבר, והמניעה מלשתפם תהיה להם לעלבון והונאה, בודאי שכגון זה צריכים אנו לתת להן זכותן.
