גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף סו ע"א

האם וידוי על ידי שליח מועיל?

שנינו (סו ע"א): "בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר: אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו...". וכך כתב הרמב"ם בהל' תשובה (פ"א ה"ב): "שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר 'והתודה עליו את כל עונות בני ישראל'".

וכתב ה'מנחת חינוך' (מצוה שסד) שלמדנו מכאן שאפשר להתודות על ידי שליח, שהרי בכל כפרה ישנה חובה שהמתכפר יתודה על כפרתו, וזה תנאי ביסוד הכפרה, כלשון הרמב"ם (שם ה"א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ב"ה... וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים... וכן כל מחוייבי מיתות בי"ד ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה...", וכיון שהכהן גדול מתודה בלשון כלל ישראל, הרי וידויו הוא במקום הוידוי של כל אחד בפרט, שהרי לא מצינו שכל אחד מבני ישראל היה מתודה בשעת כפרתו זו, נמצא אם כן שוידוי מועיל גם על ידי שליח - כמו שמועיל על ידי הכהן גדול.

עוד הוכיח שכן הוא, שהרי עיקר וידוי הוא פירוט החטא, כמו שכתב הרמב"ם (שם): "וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך... וזהו עיקרו של וידוי", והוא נלמד מוידויו של משה רבינו על כלל ישראל, כמו שאמרו (לקמן פו:): "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר 'אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלוהי זהב", הרי מפורש שמועיל הוידוי גם על ידי שליח (ועעו"ש ש"בודאי תשובה בלב, היינו החרטה, לא שייך על ידי שליח, רק אם שב יכול לעשות שליח על הוידוי").

והקשה ה'מנחת חינוך' (וכ"ה בספר 'דרך המלך' על הרמב"ם הל' תשובה שם) לפי זה על שיטת המהרי"ט (ח"א סי' קכז) דס"ל שאי אפשר לעשות שליח להקדיש, משום דהוי מילי, ומילי ולא ממסרי לשליח, שהרי כאן בוידוי אנו רואים שאפשר לעשות שליח הגם שאינו אלא דברים בעלמא.

ובספר 'משנת יעבץ' (או"ח סי' נה) תמה על המנ"ח, היאך יועיל וידוי על ידי שליח, הלא הכלל הוא שבמצוה שבגופו אין מועיל שליחות (ומקור הדברים הוא בתוס' רי"ד קידושין מב.), ומצות וידוי היא לכאורה מצוה שבגופו. עוד תמה, הלא ביסוד מצות וידוי כתב הרמב"ם (שם פ"ב ה"ב): "ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", והאיך ידע השליח מה גמר המשלח בלבו.

ואמנם את הקושיא השניה אפשר ליישב עפ"י דברי המנ"ח הנ"ל: "ובודאי תשובה בלב, היינו החרטה, לא שייך על ידי שליח, רק אם שב יכול לעשות שליח על הוידוי", ומיירי באופן שגילה המשלח לפני השליח מה שגמר בלבו, ולכן יש כאן ענין של שליחות. אכן, עדיין צריך ביאור, שהרי ביוה"כ לא היה מינוי השליחות של כל אחד מישראל בפרטות, שיגלו כולם מה שבלבם לכהן גדול.

ואילו בעצם הדברים, שוידוי הכה"ג מועיל, כתב בספר הנז', וכן כתב ה'כלי חמדה' (ויקרא קונ"א אות כה), יסוד אחר - שלא כדברי המנ"ח, דשאני הכהן גדול שהיה כולל שורש נשמת ישראל, ולכן הועיל הוידוי ממנו לכל ישראל, אבל אין זה מדין שליחות, אלא שמעשהו ודיבורו של הכהן גדול, וכן של משה רבינו שהיה מלך, ולבו כלב העם (עי' רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו), היה נחשב כדיבורם של כל ישראל. אכן, הדבר צ"ב, כי נמצינו למדים מכאן דין מחודש, שדיבוריו של מלך וכה"ג נחשבים כדיבורם של כלל ישראל, ולכאורה תמוה, אם כן בשאר דברים, כגון תפלה וכדומה, גם כן נאמר חידוש זה, שיועיל דיבורם בשביל כלל ישראל - להוציאם בתפלתו, מאחר שלבו כלב העם, וגם בלאו הדין דשומע כעונה או שליחות יוציאום ידי חובה, ודבר זה תמוה מאוד. ויש לציין, שלשון הכל"ח נוטה שרק לענין וידוי, שהוא המשך ממצות תשובה, מועיל וידוי הכה"ג, וכפי הנראה ביאור הענין הוא, כי גם עצם התשובה של בני ישראל נובע מכח הכהן גדול, כי מאחר שלבו לב העם, בכוחו מתעוררים בני ישראל לתשובה, ולכן מועיל הוידוי באמצעותו, ולכן אין ללמוד מכאן שמועיל וידוי על ידי שאר כל שליח.

ויש להשוות לדבריו את דברי המאירי בחיבור התשובה (עמ' 546): "בשעיר המשתלח... שהיתה בו כפרה לכל ישראל מצד היות המיוחד שבעם והמנהיגו, מתודה, שהוא היה מעיר את הישן להיות כל אחד ואחד מתודה על כל עונותיו, להיות כל יחיד ויחיד נמשך אחר הנהגתו".

ברם בהמשך דבריו (עמ' 566) כתב לענין שעיר המשתלח: "ואחר שהתודה עליו והתודה עמו כל מי שלבו נוקפו", משמע, שבנוסף לוידויו של הכה"ג התודה עמו כל אחד בפרטות - אם היה לבו נוקפו, ומבואר, שכפרת השעיר המשתלח תלויה גם בוידוי הפרטי של כל אחד ואחד, וחידוש גדול הוא, ולא מצינו כן במקור אחר, וכמובן שדבריו אינם כדברי המנ"ח שוידוי של הכה"ג הועיל בשביל כל ישראל. גם צ"ב לדבריו, מי שלא עמד בעזרה באותה עת, הרי לא ידע מתי להתודות, וכי יתכן שלא הועילה לו כפרת שעיר המשתלח - מאחר שלא התודה (ע"ע מכתבי תורה סי' קנב; ספר התשובה על הרמב"ם הל' תשובה פתיחה א סי' ז ובביאוריו על הרמב"ם שם פ"א ה"א; ספר לתשובת השנה בשם הגר"ח מבריסק; ספר ידיו רב על עניני תשובה [י"ל בארה"ב שנת תשס"ד] שער יג ענף ג).