ממלחמה להלחמה / הרב דוב ברקוביץ

ראש השנה ל ע"א-ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מלמדות איך הופכים זיכרון מעולם שנחרב לכוח של תיקון ויצירה

מפעל עריכת המשנה שפעל בימים שלאחר חורבן הבית נוצר בעיקר כדי להתמודד עם החורבן. מול סכנת פיזור העם בבבל ובאימפריה הרומית, והחלשתה של סמכות תורנית מרכזית, הוטמנה לראשונה תקוות המשכיות בניסוח מסודר של הלכה בכתובים. עמדות שונות ננקטו כלפי החורבן, ונדמה שתביעת חכמי המשנה היא לקיים יותר מגישה אחת לטראומות שעברו. אחת מנקודות התמצית בתפיסת העולם של המשנה הינה אוסף תקנות רבן יוחנן בן זכאי, המפורט בראשית פרק רביעי במסכתנו.

לא ידוע לנו רבות על מקורו של הקובץ. האם ריב"ז בעצמו קישר בין התקנות וראה אותן כמסכת אחת - או שנתקנו לאורך השנים, ללא קשר ביניהן, ורק תלמידיו ותלמידי תלמידיו הם שחיברו אותן לכדי רקמה אחת? האם היו תקנות נוספות שלא שרדו ותועדו מעבר לאלו במסכתנו? ובכלל, מה היה מעמדו של ריב"ז? האם היה נשיא הסנהדרין – והרי לא היה ממשפחת הנשיאים, מהשלשלת העוברת מהלל עד רבי יהודה הנשיא ובנו? מה היה היחס בתקופת החורבן שבין רבן גמליאל הראשון לבין ריב"ז, ומה הקנה לו את הזכות לבקש את יבנה וחכמיה? שאלות אלו נידונו במחקר בדורות האחרונים. במסגרת המדור אבקש לנתח את סדרת התקנות כפי שהיא מופיעה במסכתנו כביטוי לדרך התמודדותו עם החורבן של עורך המשנה, ואולי גם של ריב"ז עצמו.
 

ההתקשרות שבקול אדם

מדוע הוסדרו התקנות דווקא במסכת ראש השנה? התקנה הראשונה בסדרה, הפותחת את פרקנו, דנה בהלכות תקיעת שופר שמקומן בשני הפרקים האחרונים של המסכת: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה". מקובל לחשוב שרבי יהודה הנשיא ביקש לסכם מיד את שאר התקנות בכדי "להקל על הזיכרון", אך אפשר היה באותה מידה להשתמש בתקנה השייכת להלכות לולב או בזו הקשורה לאיסור אכילת היבול החדש לפני הבאת העומר, ולסדר את רצף ההלכות במסכת סוכה או במסכת מנחות. ישנן תשובות מחקריות ולמדניות לשאלות אלו; ברצוני להציע הסבר שצומח מקריאת העומק של עקרונות הסוגיות.

הלכות שופר בפרק שלישי בנויות באופן שמדגיש שלושה יסודות במצווה – הגוף הפיזי של השופר, הקול של השופר וכוונת הלב, כאשר כל אחד תורם לשלמות המצווה. השופר חייב להילקח מקרן בהמה, ועליו להיות כפוף ולא ישר, שלם ולא שבור. בכך מודגש שאדם יכול 'להמתיק' אבר בהמה המיועד ללחימה, ולהפוך אותו לכלי המקשר בין פנימיות האדם לבין בוראו. השלב השני הוא זה המתאר כי התוקע לתוך בור או לתוך חבית, ושומע הד ולא קול שופר מקורי – לא יוצא ידי חובה. בכך מודגש קול האדם הטרום-מילולי, המבטא את פנייתו הראשונית, כמעט טרום-תודעתית, בתפילה ובצעקה לה'.

השלב השלישי בפרק, הממצה את המהלך כולו, הוא "העובר מאחורי בית הכנסת ושמע קול שופר... אם כיוון לבו יצא, אם לאו לא יצא". הלכה זו מתחברת לתיאור משה במלחמת עמלק בהמשך – שוב לחימה, כמו בשופרות ביריחו, והפעם כאשר ידיו של משה הנשואות כלפי מעלה מעוררת התכוונות ומראות לעם את מקור הישועה.

מהלך זה שבהלכות שופר, מגוף השופר לקול הטרום-מילולי הבוקע ממנו, ומהקול לכוונת הלב, מתאר את התיקון שחכמי המשנה ביקשו למסד לאחר החורבן, בחינת "ונשלמה פרים שפתינו". שפת ההתקשרות בין אדם לקונו במקדש התמקדה בחומר - חלב ודם, יין ומים, קמח ושמן, זהב ונחושת – אשר ביטא גוונים שונים בעבודת האדם דרך ברכת ה'. המהלך המובנה של פרק שלישי משתמש בהלכות שופר כדי להדגיש שהמימד הפיזי שבשפת המקדש, שנעלם כמעט לחלוטין עם החורבן וששרד בגוף השופר שבידי התוקע, הנו רק אמצעי להתקשרות, ולא ההתקשרות עצמה הנמצאת בקול האדם ובכוונת לבו.

היתר תקיעת השופר בירושלים בשבת חל על "כל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה (בתוך תחום שבת), ויכולה לבוא (שאין מחסום בדרך)". לעומת זאת, ביבנה "לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד". בכך מתבטא ההבדל בין מציאות השכינה והופעת מלכות ה' במלוא תוקפן, גם בהיקף הרחב של עולם חומרי בעבודת המזבחות, לעומת ההופעה שהצטמצמה לגילוי דבר ה' במסגרת הוראת התורה ולימודה. ההשפעה במקדש נגעה בדינאמיות של החיים בכל היקפם, ועל כן היתה לה תכונה פעילה של התפשטות. ההיתר של התקיעה בשבת ביבנה, שאכן ביטא את המשכיות השראת השכינה בתורה גם אחר החורבן, הצטמצם למרחב הפיזי בו התגלו דברי ה' והוראותיו.
 

החורבן הביא ברכה

המקום הראשון בתקנות ריב"ז שהוזכר בו "זכר למקדש" הוא בתקנה הקשורה לארבעת המינים. מדוע בחר ריב"ז לבטא את עומק השבר דווקא בעניין הקשור לארבעת המינים? הפסוק בויקרא מצווה לקחת את המינים יום אחד, אך בהמשכו מוזכרת ההוראה לשמוח בשבעת ימי החג. השמחה המיוחדת של ארבעת המינים במקדש, שהתפשטה למצוות ניסוך המים ושמחת בית השואבה, ביטאה את מלאות הנפש בברכת ה', ביבול ובחיות העולם כולו. המזבח הוקף בענפים גדולים של ערבות, שהפכו אותו למעין חורשה המזדעקת למים והרוקדת בשמחת ברכתם. אך אחר החורבן אין מזבח, וגם העיסוק המעמיק, הנוקב והמחייב בדבר ה' אינו יכול לחפות על העדר מלאות ברכת החומר שהשתקפה במקדש. נשאר רק היום הראשון של סוכות שבו ניתן לכל אדם בכל מקום לפנות לה' בתחינה ובהודאה, בציפייה ובשמחה, אבל בשבעת הימים יש לקבוע חובת זיכרון, שלא תישכח שפעת הארץ מישראל גם במעמקי הגלות.

מגמה זו מודגשת שוב בתקנת "יום הנף כולו אסור", שקבעה כי אסור לאכול את היבול החדש עד סופו של היום השני של פסח, היום בו הונפה במקדש מנחת העומר שהתירה את היבול. בתקנה זו מודגש ביתר תוקף הצער שבחובת הזיכרון. חובת הזיכרון היתה מחייבת שהיתר האכילה יחול בצוהרי היום, שעת הקרבת המנחה, אבל התקנה החמירה, ואסרה את החדש כל היום בכדי להבליט את צער האובדן.

מגמת סדר התקנות מתקיעת שופר בשבת עד איסור חדש הייתה לפתוח בקביעת ההמשכיות, ומתוכה לתת ביטוי לצער ולאבל על מה שאיננו. על רקע זה תקנות ריב"ז בקידוש החודש מפתיעות. מצאנו במסכת ראש השנה שימוש חוזר בניסוח תקנות חז"ל במילה "בראשונה". ניסוח זה סימן את המעבר מתקופה שבה שררה מציאות שלמה, הלכתית או מקדשית, לתקופה של "קלקול" שדרשה תיקון. והנה, בתקנת עדות החודש של ריב"ז, המילה "בראשונה" מסמנת תקופה אידילית לא מוגדרת בעבר הרחוק, ואילו תקופת "הקלקול", הקשורה לבעיה שהתעוררה בשירת הלויים, הינה דווקא תקופה שהיתה בזמן המקדש. התקנה שהחזירה את מצוות קבלת העדים לשלמותה שלפני "הקלקול", שכל יום השלושים לחודש כשר לקבלת העדות, היתה יכולה להתבצע רק בגין החורבן. דווקא החורבן הביא "ברכה" למצווה מיוחדת זו, המקשרת בין שמים וארץ והמבשרת את חידושו של העם, לידה חדשה.
 

להאמין שיכולים לתקן

אלא שחורבן המקדש לא רק שאינו משקף את סוף הברית בין ה' לעמו, אלא שטמון בו גרעין לתיקון מה "שהתקלקל" במקדש, תשתית לבנין חיים שלא היתה אפשרית בבניינו; כל זאת במקביל לחובת הזיכרון לשמר את העבר הנעלם.

הסוגיה בבבלי מזכירה לקראת סוף סידורן של תקנות ריב"ז את שמועת רב יהודה בר איבי בשם רבי יוחנן: "עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי (מפסוקים), לכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא" (דף לא ע"א). המציאות של "עשר מסעות" משקפת דרגות של התקשרות והתרחקות. השכינה נמצאת בקרב ישראל – גם במקדש וגם בגלות – אך יש תמיד להכיר בדרגות המלאות ובדרגות החסר.

זוהי גם ההזמנה לתקנות שישקפו את המשכיות הברית שהתקיימה בגלות, יחד עם מסעות השכינה ושיבת עם התורה לארצו, מסע אחר מסע, המתקיימות בדורות אלו.