זמן זרע, זמן פרי / הרב דוב ברקוביץ

ראש השנה ט ע"א - יא ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הסוגיות של הימים הללו נוגעות בסוגיות יסוד של תפיסת הזמן, החומק כשלא מציבים לו גבול

בדיון על תאריך ראש השנה בשנות שמיטה וערלה (אחד בתשרי), הגמרא מבחינה בין שתי מערכות זמן בסיסיות המעצבות את ה"זמן היהודי" – השנה והחודש.

מערכת החודשים מושתתת על חגי האביב המציינים את הברית המיוחדת בין ה' לעם ישראל - אחד בניסן מדגיש את גאולת מצרים והתחלת מלכות שלמה. מניין השנים מושתת על חגי תשרי המציינים את מלכות ה' על הבריאה כולה, כדברי האמוראים בדף ח המדגישים את אופי ראש השנה כמציין את סיבוב המזלות ביחס לתנועות התקופתיות של השמש באופק ועמידת כל הנבראים בדין לפני הבורא.

הגמרא מבררת מה משמעות המונח "שנה" בפסוקים שונים, ומסכמת בהבחנה הדקה לפיה יש משמעות אחרת למונח "שנה" כאשר נזכרים עמו חדשים (שכן שנה כזו מתחילה בניסן, ראש לחודשי השנה) לבין מונח זה כשהוא לעצמו – המכוון לשנה המתחילה בתשרי, כרגיל במקומותינו.
 

נקבי וזכרי

הרכבת הלוח העברי משתי מערכות שונות, "חודש" ו"שנה", הנה משמעותית ביותר בכל הקשור לעצם תפיסת הזמן היהודי. "זמן" במערכת החדשים הוא תמיד משתנה, הוא דינאמי במהות. החודש היהודי איננו רק חלוקה שווה של שנת תנועת כדור הארץ סביב השמש לכדי שנים עשר יחידות שוות כבלוח ה"גרגוריאני". הוא מציין את תנועת אור השמש על פני הלבנה הפונה לכיוון כדור הארץ. אור זה הנו תמיד בתנועה – "הלבנה מתמלאת" עד טו בחודש, הולכת ונעלמת עד עלטה, ושוב "מתעברת" עד ל"לידה" חדשה. "זמן החדשים" המציין את הגאולה וחידוש הנבואה והמלכות ישראל הנו זמן של עליה וירידה תמידית, בו ההשתנות – ההעדר שבא אחרי המליאות וההתהוות שמתוך הנשייה – היא עצם חוקיותו ומהותו. מערכת החדשים מציינת מציאות שהיא תמיד בחינת "חדש".

לעומת זאת, "זמן" ביחידת השנה הנו יציב הרבה יותר. אמנם יש בו תהליכים של התהוות והשתנות, אך הם איטיים מאוד, לפעמים עד כדי העלם. למשל, פעם בעשרים ותשע שנה מברכים את "ברכת החמה" לציין נקודת יחס במערכות השמים – סיבוב אדיר הנראה לעין של מי שעומד ומביט בגלקסיות מכדור הארץ – אך מי מסוגל להעיד על כך! ישנה בודאי דינאמיות בתנועת כדור הארץ סביב השמש ובעונות העוברות, המלווים בשינוי השמים, זרימות הרוח, ופוריות האדמה. אך שינויי העונות באים ביחידות זמן ארוכות טווח היות ומדובר במערכות עצומות המאופיינות בהמשכיות ויציבות. "זמן השנה" היונק מתנועות מערכות הטבע הגדולות ובעמידת העולם בעיני הבורא, הנו של חוקיות בסיסית המעגנת את הבריאה בקיום בלתי משתנה.

נדמה ש"השנה" מבטאת את עצם מעשה הבריאה, באופן המתקרב לקיומו ב"עיני הבורא"; החודש את זמן האדם, את העולם בפריזמה של נפשו. יש מי שאומר שהחודש הוא זמן נקבי, תמיד משתנה ודינאמי, והשנה הנה זמן זכרי השואף ליציבות ולהמשכיות.
 

אקס טריטוריה עם גבול

מכל "שנות המצוות" המוזכרות במשנה הראשונה, זו המבטאת יותר מכל את הזמן שאינו זמן האדם היא שנת היובל. פעם בחמישים שנה - במין סיבוב ארוך של גלגל הזמן כבמערכות השמים - שנת היובל מעצבת מלכות האדם כך שתשקף בבירור את מלכות ה'. העולם הנברא נעמד כבעיני הבורא: אין עבדות; האדם – כל אדם – הנו כ"גר ותושב בארץ"; מחזירים קרקעות למסגרת ה"נחלות" שקבע ה' בכניסה לארץ ותוקעים בשופר, אך הפעם רק בבית דין - מקום גילוי חוקת התורה לאדם.
בדיון בגמרא המבקש לבסס את הקשר בין שנת היובל לאחד בתשרי מופיע בירור בנושא הנראה שולי – החובה להוסיף מזמן החולין לימים שיש בהם קדושת זמן, כמו שבתות וחגים. שתי השיטות המובאות לנמק חובה זו (דף ט) מעמיקות את הבנתנו במושגי זמן הלכתיים, ומעמידות כנגדם את "זמן היובל".

לפי רבי עקיבא, אין גבולות ברורים בזמן. ברכת החיים היא דינאמית ביסודה, תמיד של "תהליכיות". על כן שנת השמיטה לא מתחילה בהתחלתה, אחד בתשרי, ולא מסתיימת בסופה. ברכת החיות שבאדמה וביבול בשנת השמיטה עשויה להתחיל מחרישה שהייתה לפני ראש השנה, ומאסיף או בציר שיהיה בשנה השמינית. על כן ישנן פעולות הנאסרות בשנה השישית והשמינית, מתוקף איסורי השנה השביעית. יתר על כן, גם אין להגביל את השפעתה החיובית של הקדושה לאירועים קבועים בזמן כמו שקיעת השמש, כמו ביום כיפור. גם יום התשיעי בתשרי יונק מקדושתו המועצמת של יום כיפור - היות ואין החובה לצום חלה על התשיעי, "כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

לפי רבי ישמעאל, המציאות דווקא מאופיינת בקווי גבול ברורים. המצווה 'להוסיף מחול על הקודש' היא תביעה מהאדם לפעול באופן מלאכותי וליצור מעין 'תודעה' של קודש בזמן החול, כחלק מכיבוד היום הקדוש.

נזכיר שהקרקע לדיון בין גדולי התנאים היה בירור מסגרת "שנת היובל". מעשה עריכה זה בא להדגיש את הייחוד של יחידת זמן זו בכל הקשור לחובת תוספת החול על הקודש, במיוחד מול שיטת רבי עקיבא. הגמרא דורשת מהמילים "יובל היא" (ויקרא כה, י), שבמקרה של שנת היובל רק שנת החמישים מתקדשת בתקיעת השופר ואין מוסיפים מהחול אל הקודש, כלומר מהשנים שלפניה ולאחריה. למעשה בסוגיה כולה ישנן רק שתי דוגמאות בהן גבולות הזמן של המצוות הם קשיחים – יובל ונדרים.

לשנת היובל אין להוסיף תוספת זמן, שכן כל עניינה – כפי שתיארנו לעיל – ביצירתה של מציאות א-לוהית, נצחית באופן זמני, השונה מהסדר הטבעי הרגיל המתאפיין בדינמיקה המובנית של חיי הטבע והאדם. לא מוסיפים לשנת היובל, שהרי היובל הוא 'אקס טריטוריה' בזמן, שונה מהותית מן הבא לפניו ואחריו.
 

הביצה והתרנגולת

בשלב האחרון של הסוגיה נבנה נדבך נוסף במושגי זמן אלו במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אודות תיארוך בריאת העולם וגאולתו (דף יא).

רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו (ומתו) האבות (חוץ מיצחק)... בניסן נגאלו (ישראל), ובתשרי עתידין להיגאל.
רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו (ומתו) האבות... בניסן נגאלו בניסן עתידין להיגאל.

עיקר המחלוקת מוסב על הבנת תיאור יום השלישי לבריאה בספר בראשית. רבי אליעזר – "איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן פירות – הוי אומר זה תשרי... רבי יהושע אומר: איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות – הוי אומר זה ניסן."

משתמע מדברים אלו שלרבי אליעזר בריאת העולם הנה "זמן הזרע", לרבי יהושע "זמן הפרי". לפי רבי אליעזר, על אף שזמן היש האנושי הנו משתנה ומתהווה, דינאמי ביסודו, ישנם "מעשה בראשית" שבים וחוזרים, המסיימים תקופה והפותחים תקופה חדשה, בהם הבורא מזריע זרע חדש ביש, מוסיף שעור קומה, מחדש מציאות, ומתחיל זמן חדש. כך היה בבריאה עצמה, וגם בבריאת האבות המכונים "איתני העולם" היות והם "מוסדי ארץ", מי שהביאו את העולם למצב חדש, עולם של אמונה; כך יהיה בחידוש הבריאה לעתיד לבוא. בניגוד לזמן הא-לוהי הפורץ לתוך הבריאה, גאולת מצרים היתה בחינת "פרי", ההמשך של חידוש האבות ומימושו, ועל כן היה בניסן. השופר שייתקע לעתיד לבוא ידגיש את נקודת ה"בראשית" החדשה בעולם כולו.

לשיטת רבי יהושע, בדומה לשיטת תלמידו רבי עקיבא אודות חובת הוספת זמן חול לקודש, אין לקבוע גבולות מוחלטים בהתהוות הרוחנית-קיומית של היש האנושי. כל מעשה בריאה, אפילו בריאת העולם עצמה, הינו אמצע תהליך. הזמן תמיד הנו בחינת "פרי" ולא בחינת זרע (כמו מסכתות הגמרא שתמיד פותחות בדף ב, האות הפותחת "בראשית ברא"). גם לידת האבות מבטאת שכלול ומימוש ולא ראשית – על כן בשיטה זו הם מכונים "זיו העולם", ההילה והשיקוף ולא המייסדים. גאולת מצרים והחידוש הגדול שיתהווה לעתיד לבוא – כולם בניסן, עונת הפרי ולא עונת הזרע.

כמו שבריאת העולם הנה מימוש של משהו שנזרע במציאות הא-לוהית קודם לכן, כך הגאולה, הראשונה והעתידית, הנה פרי של זרע הטמון בפרי הבריאה. כך מסיימת הגמרא את הדיון בשיטת רבי יהושע". (דף יא(: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל. מנלן? (מהיכן). אמר קרא: 'ליל שימורים' (שמות יב, מב) – ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית."