מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
מצות לאו ליהנות ניתנו
ראש השנה כח ע"א
א"ר יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא וכו', הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות ניתנו וכו', ופירש"י לאו ליהנות ניתנו, לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו, עכ"ל. וא"כ מה שיצא בהאי שופר ידי חובת לא חשיב "הנאה" כלל ולכן לא נחשב "שמעל" בקדשים. וכן יעוי' ברפ"ג דסוכה (לא:) דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, ופירש"י וז"ל, ואע"ג דאיסור הנאה הוא, דמצות לא ליהנות ניתנו, כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו, עכ"ל ע"ש.
והנה יעוי' בירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ב, ד"ה:) במשנה שכ' הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו והיינו בשביל המשלח ושקלו ע"י עצמו והיינו בשביל השליח עצמו, אם נתרמה התרומה מעל, ובגמ' מקשי' מ"ט "מעל" דמאי "נהנה" בזה, ובי' בתק"ח וז"ל, למאי מביא קרבן "מעילה" הא אין מעילה אלא "בנהנה" מן ההקדש והכא מאי "הנאה" איכא, דקעביד "מצוה" שנתן לשקלו, האי לאו "הנאה" הוא, דמצות לאו "ליהנות" ניתנו, עכ"ל. וכ"כ בקה"ע יעו"ש. וע"ז תי' הגמ' א"ר אבין בשם רבנן דכיון דב"ד ראוין למשכן על השקלים ולא משכנו, נחשב כמו "שנהנה", "שהציל" עצמו בממון הקדש וא"כ שפיר "נהנה" בשקל הזה שתרם, ע"כ יעו"ש ובת"ח ובקה"ע.
אולם לפי"ז צ"ע דא"כ בכל מצוה שמקיים ע"י חפץ "שאסור בהנאה" וכגון בקדשים וכיו"ב י"ל דנהנה מזה "מדניצל" עי"ז מ"כפייה", דיעוי' בכתובות (פו.) בחולין (קלב:) דבד"א דלוקה ארבעים במצות ל"ת אבל במצ"ע כגון שאומרים לו "עשה סוכה" ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו יעו"ש, וא"כ מהו דאמר רבא הכא דאף אם תקע בשופר של שלמים יצא ולא נחשב "שנהנה" מהקדש, הא נהנה טובא מזה שעי"ז ניצל מכפייה והיינו ממכות נמרצות וממיתה דהא לולי תקיעתו בהאי שופר היו ב"ד [וי"א אף כל א' מישראל] מכים אותו עד שימות ועד בכלל [וכש"כ הרמב"ם בפיה"מ בפ"ד דכתובות (מט.), והרא"ש בשו"ת [כלל סח' אות כז'], ועוד, דהוי עד ועד בכלל, ועמש"כ בחי' למס' כתובות בקונ' כופין אותו (סי' ג') בזה ואכמ"ל], וא"כ מ"ט אם ניצל "ממשכון" דנחשב "הנאה" ומעל ומשא"כ בעלמא בכל המצות דניצל "ממכות ומיתה" דלא נחשב "הנאה" ואמרי' "דמצות לאו ליהנות ניתנו", הא ג"כ י"ל דנהנה טובא מקיום המצוה בדבר האסור בדניצל "מכפייה" דודאי נחשב הנאה ורווח גדול, ומה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו, וצ"ע.
אולם י"ל דדוקא הכא אמרי' דנחשב "הנאה" מדניצל מ"משכון", מדהוי חיוב ממוני ליתן שקלים על כאו"א, ומה שממשכנים ע"ז הוי סימן דהוי חוב ממוני עכאו"א ולא סיבה בעלמא, ודוקא בכה"ג שנפטר מחיובו נחשב הנאה מדאכתי נפטר מחיוב ממוני שהיה מוטל עליו, ומשא"כ בשאר כל המצות וכגון לולב וסוכה ושופר דליכא על הגברא חיוב ממוני כלל ע"כ לא נחשב הצלתו מכפייה "הנאה", מדהוי הנאה צדדית ע"י האיסור הנאה ולא נפטר עי"ז מחוב ממוני כ"א מכפייה דאינה הנאה ישירה מהחפץ שאסור בהנאה, וא"כ שפיר קאמרי' בעלמא דכיון ד"מצות לאו ליהנות ניתנו" לא נחשב שמעל ועבר איסור בזה, דלא נחשב הנאה ודבר איסור. והעירני לזה ח"א נ"י. והבן בס"ד.
