הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנאי היא"; "שמע מינה"
יומא סו ע"א
התינח שעיר, פר מאי איכא למימר? - גזירה פר אטו שעיר. ומשום גזירה ימות? - ועוד, חטאת שעברה שנתה - לרעיה אזלא! דאמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה - רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ורועה. - אלא אמר רבא: גזירה משום תקלה. (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+ אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה - תיעקר, פירות כסות וכלים - ירקבו, מעות וכלי מתכות - יוליך הנאה לים המלח. ואי זה הוא עיקור - נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה. תקלה דמאי? אי תקלה דהקרבה - אפילו כל רעיות נמי! אי תקלה דגיזה ועבודה - אפילו כל רעיות נמי! - לעולם תקלה דהקרבה, והנך דלאו בני הקרבה נינהו - לא טריד בהו, הך דבת הקרבה היא - טריד בה. ותקלה עצמה תנאי היא, דתניא חדא: פסח שלא קרב בראשון - יקרב בשני, בשני - יקרב לשנה הבאה. ותניא אידך: לא יקרב, מאי לאו - בתקלה פליגי? -
לא, דכולי עלמא [לא] חיישינן לתקלה, והכא בפלוגתא דרבי ורבנן קא מיפלגי. ולא קשיא: הא - רבי, הא רבנן. - והתניא: וכן המעות! - אלא לאו שמע מינה בתקלה פליגי, שמע מינה.
מבנה הסוגיה:
1.
התינח שעיר, פר מאי איכא למימר? -
שעיר חייב להיות בן שנתו ואם נאבד ואחר כך נמצא אי אפשר להקריבו לשנה הבאה, אבל פר כשר להקרבה עד בן שלש, ואם כן אפשר "לשמור" את הפר שלא הוקרב השנה ולהקריבו בשנה הבאה.
2.
גזירה פר אטו שעיר.
עונה הגמרא שבגלל גזירה שידמו פר לשעיר לכן גם הפר נדחה מלהיקרב בשנה הבאה.
3.
ומשום גזירה ימות? -
מקשה הגמרא: האם בגלל גזירה נקבע דין מיתה על הפר, ומדוע אי אפשר בקביעת דין של "ירעה עד שיסתאב"
4.
ועוד, חטאת שעברה שנתה - לרעיה אזלא! דאמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה - רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ורועה. -
והגמרא מקשה עוד, הרי הכלל הוא שקרבן חטאת שעברה שנתה - לפני שהביאה להקרבה - דינה "ירעה עד שיסתאב" ולא מיתה, וכדברי ריש לקיש, ומדוע אמר רבי יהודה שדין הפר והשעיר [שלא הוקרבו השנה] למיתה.
5.
אלא אמר רבא: גזירה משום תקלה. (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+ אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה - תיעקר, פירות כסות וכלים - ירקבו, מעות וכלי מתכות - יוליך הנאה לים המלח. ואי זה הוא עיקור - נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה.
רבא מביא נימוק אחר לדין המיתה על הפר והשעיר ושלא יוקרבו בשנה הבאה. הנימוק הוא, גזירה שלא ייכשלו בהם במשך שנת ההמתנה. וכפי שבברייתא מצאנו שחוששים לתקלה [אצל מי שהקדיש בזמן הזה] כמו כן גם בפר ושעיר שנאבדו ונמצאו חוששים לתקלה, ומשום כך אמר רבי יהודה שדינם למיתה.
6
תקלה דמאי? אי תקלה דהקרבה - אפילו כל רעיות נמי! אי תקלה דגיזה ועבודה - אפילו כל רעיות נמי! -
לעולם תקלה דהקרבה, והנך דלאו בני הקרבה נינהו - לא טריד בהו, הך דבת הקרבה היא - טריד בה.
כאן הגמרא מבררת מהי בדיוק התקלה שממנה חוששים, שמא יקריבנה במשך השנה.
עד כאן הסברו של רבא בדינו של רבי יהודה.
7.
ותקלה עצמה תנאי היא,
דתניא חדא: פסח שלא קרב בראשון - יקרב בשני, בשני - יקרב לשנה הבאה.
ותניא אידך: לא יקרב,
מאי לאו - בתקלה פליגי? -
הגמרא מציעה שיש מחלוקת תנאים אם חוששים לתקלה. בפשטות, הברייתא הראשונה סוברת שאין חוששים לתקלה, והברייתא השניה סוברת שחוששים לתקלה ולכן לא ישהנו לשנה הבאה.
7.1
בפשטות נראה שמדובר בשתי ברייתות שונות, ואז יש לומר שאחרי הביטוי "ותניא אידך" מובא המקרה המלא שמושמט בציטוט [ואז נלמד עיקרון, שהביטוי "תנאי היא" מתאים גם כשמדובר במחלוקת תנאים בברייתות שונות ולא רק במחלוקת מפורשת בין שני תנאים באותה משנה או באותה ברייתא] . אבל אפשר לומר שמדובר בברייתא אחת שיש בה שתי דעות ללא ציון שמות התנאים החולקים.
ונראה לי לומר שכל רצף הדיון נאמר על ידי רבא עצמו.
8.
לא, דכולי עלמא [לא] חיישינן לתקלה,
והכא בפלוגתא דרבי ורבנן קא מיפלגי. ולא קשיא: הא - רבי, הא רבנן. -
הגמרא מנסה להסביר את מחלוקת הברייתות באופן שונה, וכעיקרון לא חוששים לתקלה .
לכאורה משמעות הביטוי "לא..." שזו מסקנת הסוגיה, אבל לא כאן, שהרי בהמשך הגמרא דוחה זאת.
9.
והתניא: וכן המעות! - אלא לאו שמע מינה בתקלה פליגי, שמע מינה.
הגמרא דוחה את ההסבר הקודם וחוזרת לכך שנחלקו שתי הברייתות אם חוששים לתקלה - וכמו בסעיפים 6-7 לעיל.
במסקנה מודגש הביטוי "אלא לאו שמע מינה... שמע מינה". בדרך כלל ביטוי כפול של "שמע מינה" מדגיש שמדובר במסקנת הסוגיה, ואולי מדובר בביטוי ששיבץ "עורך הגמרא" כדי לידענו מהי מסקנתו.
9.1
כמו כן נוכל להסיק שהביטוי "שמע מינה" חזק יותר, ומעיד יותר על מסקנת הסוגיה מאשר הביטוי "לא, דכולי עלמא" - בסעיף 8. וכמו כן הביטוי "שמע מינה" מאשש את הסברו של רבא שנפתח בביטוי "אלא אמר רבא" שגם הוא מעיד - פעמים רבות בש"ס - על מסקנת הסוגיה - לפחות בתקופת הדיון בימי רבא.
