מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם אמרי' דבמצות יחיד ליבו עליה יותר
יומא יד ע"א
א"ל הכי השתא התם כיון דיוהכ"פ הוא דכו"ע לא קא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכו"ע אכלי הוא נמי אתי למיכל. והיינו דחיישי' שיבוא לאכול קדשים בעודו אונן בשוגג דאיסורו מה"ת וכדפירש"י והריטב"א, מתוך שכל שאר הכהנים שבמשמרתו אוכלים קדשים על כן אינו "ליבו" על איסורו.
אולם יעוי' ברפ"ק דפסחים (ב.) בתוד"ה אור וכו' שכ' דהטעם שהחמירו חכמים בחמץ לבדוק ולבערו אע"פ דמה"ת סגי אם רק "ביטלו בליבו" ומשא"כ בשאר איסוה"נ לא הצריכו חז"ל לבערם, משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה וכו', ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני וכו', עכ"ד. ויעו"ש במהרש"א שהק' על תוס' מאי קושיא מנזיר הא לא הו"ל "מאיסורי הנאה" כלל, ותירץ דלאו דוקא מנזיר קאמר אלא מנדר דהוי מאיסורי הנאה דאינן איסור עולם ולא בדיל מיניה אי לאו דשרי לאחריני, עכ"ד ע"ש. והיינו דמתוך ד"שרי לאחריני" ע"כ בעל ה"נדר" בדיל מיניה ולכן לא הצריכו חז"ל לבערו. ונר' הבי' דמדהוי מצות יחיד על כן "נותן ליבו" ע"ז ביותר וע"כ שלא ישכח מאיסורו ולא יבוא להנות או לאכול מהחפץ שנדר ממנו הנאה. אולם באופ"א יל"פ לתוס', דה"ט דלא הצריכו "לבערו" דאכתי מותר "לאחרים בהנאה" וא"כ יש בו "תועלת והנאה" לכו"ע ודוקא בחמץ "שאסור בהנאה" לכו"ע וא"א להנות ממנו הצריכו חז"ל לבערו ואינו "השחתה", ולכן לא הצריכו חז"ל לבעל הנדר לבער החפץ, ודו"ק.
וכן יעו"ש בחי' המאירי שכ' בזה"ל, אבל עיקר הענין הוא הבדיקה וההוצאה מן הבית לבערו מן העולם שהרי מצד שאדם רגיל בו החמירה תורה באיסור חמץ יותר משאר איסורין לבערו. ואע"פ שהנזיר רגיל ביין ולא הצריכוהו בכך, נזיר שאני שמצות יחיד היא ולבו עליה, ועוד שאם הוא אסור האחרים מותרים והיאך מבערים אותו, אבל חמץ שאסור לכל ושאין הזהירות מצוי בדבר שמצוי לרבים להיות לב הכל עליה החמירו בה וכו', עכ"ל המאירי יעו"ש. וא"כ מבואר דס"ל לסברא הנ"ל דמדאכתי יכול להועיל לאחרים להנות ולאכול מזה ע"כ לא הצריכו לבערו. אך מאידך ס"ל אף לסברא א' הנ"ל ד"מצות יחיד" שאני ד"ליבו עליה" טפי.
אולם צ"ע מהגמ' הכא דמבואר איפכא גבי כהן בעודו אונן דאע"פ דהוי רק מצות יחיד דידיה מ"מ כיון דכו"ע אכלי ע"כ חיישי' דאף איהו יבוא לאכול מן הקדשים ולא אמרי' דנותן ליבו ע"ז ביותר, וא"כ מהו שכ' המאירי איפכא דמדהוי מצותו דיליה ע"כ בדיל מיניה ביותר, ויל"ע. אמנם בתוס' לק"מ, דיל"פ דכוונתם כצד ב' דלעיל ולא לצד א', וכמדוייק בלשון תוס' שכ' דנזיר איסוריה "שרי לאחריני" דמשמע כצד ב' ולא כצד א', ודו"ק.
אולם יש ליישב, דס"ל למאירי דדוקא כשנאסר בזה בעל כרחו ולא "קיבלו" ע"ע הוא דחיישי' שיבוא לעבור ע"ז בשוגג אם אין אחרים מוזהרים ע"ז, וכגון "אונן" דבע"כ בא לו האיסור שלא לאכול קדשים באנינותו דבזה י"ל דכיון דכו"ע אכלי אף איהו יבוא לאכול מתוך שכחה, אולם לא כן גבי "נזיר" ו"נדר" שקיבל ע"ע לאיסורו באהבה וברצון דע"כ דליבו עליו ולא ישכח כלל שמוזהר ע"ז ואדרבה ה"ה משתבח בעצמו דהוי "מצות יחיד" דידיה שרק איהו קיבלו ע"ע ומוזהר ע"ז, ושפיר י"ל דה"ט דלא הצריכו לבער מבית הנזיר ומבית הנודר ליין ולדבר שמודר ממנו מביתו ורשותו דע"כ דליבו עליה ולא חיישי' שיכשל בו בשוגג, ואתי שפיר.
