הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"יש ברירה"; "לדבריהם קאמר"
יומא נו ע"א-ע"ב
ומי חיישינן? והתנן: השולח חטאתו ממדינת הים - מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים. אלא: משום חטאת שמתו בעליה ודאי. ונברור ארבעה זוזי, ונשדי במיא, והנך נישתרו! - רבי יהודה לית ליה ברירה. - מנא לן? אילימא מהא, דתנן: הלוקח יין מבין הכותיים ערב שבת עם חשכה, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה,
עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין. אלמא: אין ברירה. - ממאי? דילמא שאני התם כדקתני טעמא; אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע? ואמר להם: לכשיבקע. אלא, מדתני איו. דתני איו, רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד. אלא, אם בא חכם למזרח - עירובו למזרח, למערב - עירובו למערב. אבל לכאן ולכאן - לא. והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא - דאין ברירה, למזרח ומערב נמי - אין ברירה! ואמר רבי יוחנן: כשכבר בא חכם. והשתא דאמרינן לרבי יהודה אין ברירה, הא כתיבה אית ליה...
1.
סוגייתנו עוסקת בנושא מאד מפורסם - ומוזכר בכמה מקומות בש"ס - של "יש ברירה" או "אין ברירה". רק לצורך הבהרת המושג נצטט את הגדרת המושג על ידי "פרוייקט השו"ת":
2.
יש ברירה:
דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, האם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע, או שאין אנו אומרים כן.
לדוגמא: מי שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שווים, ואמר לסופר שיכתוב גט לשם איזו מהנשים שירצה לגרש. לדעת הסוברים ש"יש ברירה", יכול הבעל לגרש בגט זה איזו מן הנשים שירצה, שכן אנו אומרים שהוברר למפרע שהגט נכתב לשם זו שגירש*; ולדעת הסוברים ש"אין ברירה", אין הבעל יכול לגרש על ידי גט זה אף אחת מנשותיו, שכן בשעת כתיבת הגט לא היה מבורר איזו מהן ירצה לגרש, ולא נכתב הגט לשמה.
3.
להלכה נפסק על פי הנאמר בגמרא הבאה שמתבססת גם על קטע מסוגייתנו - של דברי רבי יוחנן:
4.
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לח עמוד א:
והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא - דאין ברירה, מזרח ומערב נמי - אין ברירה! ואמר רבי יוחנן: וכבר בא חכם. אלמא: לית ליה לרבי יוחנן ברירה! -
אלא, לעולם לא תיפוך.
וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה - בדאורייתא, אבל בדרבנן - אית ליה.
דרש מר זוטרא: הלכה כרבי אושעיא. אמר שמואל: שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם, שור של רועה - הרי הוא כרגלי אותה העיר.
5.
ולכן פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות מעשר פרק ז הלכה א:
מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואח"כ ישתה, ואין אומרין זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה מפני שחיוב תרומה ומעשרות מן התורה ואין אומרין בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור.
כלומר, לפי הרמב"ם, בדיני תורה הכלל הוא ש"אין ברירה".
6.
כסף משנה הלכות מעשר פרק ז הלכה א:
[א] מי שהיו לו מאה לוג וכו'. בפרק כל הגט עלה כ"ה ובפרק מרובה (דף ס"ט) ובפרק בכל מערבין (דף ל"ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור"ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה:
7.
ואולי אפשר לומר שמהקטע הבא בסוגייתנו:
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין. אלמא: אין ברירה. - ממאי? דילמא שאני התם כדקתני טעמא; אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע? ואמר להם: לכשיבקע.
משמע שבאמת שלושת החכמים סוברים שאין ברירה, כי הגמרא אמרה על דבריהם "אלמא אין ברירה", ואמנם הגמרא דוחה את ההוכחה בביטוי "ממאי? דילמא שאני התם..." שאולי משמעו שזו רק אפשרות של דחיה אבל איננה למסקנת הגמרא.
8.
תוספות מסכת יומא דף נו עמוד ב:
רבי יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין - תימה מנא ליה דטעמייהו משום דאין ברירה הא קתני בהדיא טעמייהו משום בקיעת הנוד
וי"ל דלא היה נ"ל שזה יהא עיקר טעם לחוש לבקיעת הנוד ליום אחד ומה שהקשו לו מבקיעת הנוד אף על גב דאינהו גופייהו לית להו האי טעמא י"ל שהיו ברצון מחזירין אותו והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולין רק שיחזור בו
תוס' מסביר שהגמרא ["סתמא דגמרא"] סוברת שהתנאים רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סוברים באמת ש"אין ברירה", ומה שהם אומרים במפורש את הטעם "שמא יבקע הנוד" זה נאמר רק כנגד רבי מאיר שסובר "יש ברירה". ובלשון תוס': "והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולין..." [מתאים גם לביטויים בש"ס "וליה לא סבירא ליה" / "לדבריהם קאמר"]
8.1
ותוס' מביא לכך דוגמאות נוספות בש"ס:
וכי האי גוונא הויא ההיא דפ' התערובת (זבחים דף עז:) דקאמר רבי אליעזר לרבנן גבי איברי בעל מום שנתערבו באברים תמימים ונתנן למעלה כו' לדידי מדכתב מום בם הוא דלא ירצו הא על ידי תערובת ירצו אלא לדידכו דדרשיתו מום בם לדרשה אחריתי אודו לי מיהת דבשר בעלת מום כעצים דמי אף על גב דאיהו גופיה לא סבירא ליה האי טעמא מדמצריך קרא
וכי האי גוונא איכא בספ"ק דגיטין דף יד.) הולך מנה לפלוני רב אמר חייב באחריותו ואם בא לחזור [אינו] חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר ומפרש דבהולך כזכי דמי קא מיפלגי דלשמואל הולך [לאו] כזכי והא דקאמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור (אינו) חוזר לדבריו דרב קאמר אף על גב דאיהו גופיה אי הוה סבירא ליה כרב (דלאו) כזכי דמי לא הוה אמר (אינו) חוזר מהאי טעמא
וכי האי גוונא איכא בפ"ג דשבועות דף כא:) בפלוגתא דר' שמעון ורבנן בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא
וכן בפרק בתרא דמכות דף יז.) בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן באוכל טבל כל שהוא ומה שמקשינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה וסבירא ליה בפ' החובל (ב"ק דף צ.) גבי דין יום או יומים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכן לרבי יוסי דמספקא ליה התם אי כקנין הגוף דמי ואת"ל לאו כקנין הגוף היאך מצא ידיו ורגליו דכי האי גוונא פריך לרבי יוחנן בס"פ השולח (גיטין דף מח.) מפורש בפרק השולח ואין להאריך כאן בזה.
9.
אלא שלפי זה קצת קשה, שהרי פעמים רבות אומרים הפרשנים [וכך משמע גם מסוגיות שונות בש"ס] שלפי טענת חכם מסויים מסיקים שכך הוא סובר, ולפי דברי התוס' כאן [כך נראה בפשטות] שתמיד נוכל לומר שכל טענת החכם היא רק להקשות על חברו אבל אין זה מחייב שכך היא דעתו שלו.
10.
ואולי לא דומה, כי בסוגייתנו התנאים שסוברים אין ברירה מקשים על רבי מאיר ואומרים כנגדו, שאפילו שהוא סובר יש ברירה, הרי בכל זאת עליו לחשוש שמא יבקע הנוד, כלומר התנאים עצמם טוענים שאין ברירה, ולכן בלי קשר אם יש חשש שיבקע הנוד לא מועיל, אבל לרבי מאיר שסובר שיש ברירה הרי עדיין יש לחשוש שמא יבקע הנוד. מצד אחד זה נקרא "אליבא דכוותיה", ומצד שני "לדבריהם קאמר" [לכאורה שני מושגים סותרים]. אבל כשחכם מקשה על חברו ברור שהוא כן חולק עליו [אולי מטעם אחר ולא מהטעם שהוא טוען כלפי חברו].
