מעלתה של חבורה
בין הדף היומי ופרשת השבוע - פרשת בא תשע"ד / אריאל תמיר
יומא מט ע"א - נא ע"א
בפרשתנו, פרשת בא, כתוב בציווי על קרבן פסח: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה". (שמות יב' ד'). מלמדנו הפסוק שמאחר וקרבן הפסח אינו נאכל אלא למנוייו, ובנוסף אסור להותיר מהפסח, לכן יש לוודא, כי נמנו די אנשים על אכילת הקרבן באופן שניתן יהיה לסיים את כל בשר הקרבן עד חצות. אם יש די אנשים בבית, מה טוב, אך אם אין ('ואם ימעט הבית מהיות מִשֶּׂה'), יש להוסיף אנשים מחוץ לבית ('הוא ושכנו הקרוב').
בדף היומי השבוע נזכר קרבן הפסח בסוגיות הגמ' בדף מט: נ. ונא.
בדף מט: מובא הפסוק הנ"ל מפרשתנו בהקשר לבירור הסוגיא אודות מקרה בו הכהן הגדול שחט את פר החטאת שלו ביום הכיפורים, אך מת רח"ל קודם שהספיק להיכנס לקודש הקודשים ולזרוק את דמו. נחלקו אמוראים בשאלה זו. המחלוקת נסובה סביב לימוד הפסוק בפרשת אחרי מות: 'בזאת יבוא אהרון אל הקודש בפר....' (ויקרא טז, ג). רבי חנינא לומד מהמילה 'בפר' שהתורה התכוונה 'בפר – ולא בדמו'. קרי, הכהן הגדול, ממלא המקום, אינו יכול להסתפק בדמו של הפר ששחט קודמו אלא צריך לשחוט פר חדש. ריש לקיש חולק ואומר שהמילה 'בפר' כוללת גם את דמו של הפר ששחט קודמו והכהן הממלא מקום לא צריך לשחוט פר חדש ויכול להשתמש בדם הפר ששחט קודמו. אמוראים נוספים נחלקו באותה מחלוקת והם רבי אמי הסובר כרבי חנינא ורבי יצחק נפחא הסובר כריש לקיש.
שואל רבי אמי את רבי יצחק נפחא מהמשנה במס' פסחים דף פט. בה כתוב: "נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שיישחט" ולומדים זאת ממילות הפסוק שהובא לעיל 'בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת ..... תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה' כלומר ניתן להימנות על חבורת אוכלי הקרבן רק כל זמן שנקרא 'שה' ומרגע שנשחט כבר לא נקרא שה. באותה מידה אומר רבי אמי גם הפר נקרא פר כל זמן שחי אך ברגע שנשחט כבר לא יכול להיקרא פר לפיכך הכהן הגדול ממלא המקום שיצטרף לעבודה לאחר שחיטת הפר אינו יכול לקיים את הפסוק 'בזאת יבוא.....בפר' היות והוא לא שימש בתפקיד בזמן חיותו של הפר. זאת בניגוד לשיטת ר' יצחק שניתן להסתפק בדם הפר השחוט?
מתרצת הגמרא שלא קשה על רבי יצחק מקרבן פסח, שכן רק בפסח קיימת הקפדה יתירה להימנות טרם השחיטה ובעודו חי בגלל לשון הפסוק 'מִהְיוֹת מִשֶּׂה' שזה כאילו כתוב מחיות השה.
ייתכן והתורה רוצה ללמדנו שכאשר עושים מצווה בחבורה, על מנת להיחשב אחד מבני החבורה, יש להצטרף לעשייה בשלביה הראשונים. לא ניתן להימנות על בני החבורה רק בעצם העובדה שבאים 'לאכול בחבורה'.
בהמשך המסכת אנו מוצאים אזכור לחג הפסח בדף נ. שם מובאת שיטתו של רבי מאיר במשנה בתמורה לפיה קרבן פסח (כמו פר החטאת של הכהן הגדול ביוה"כ) הינו קרבן יחיד ולא קרבן צבור ויש לכך כמה משמעויות הלכתיות. בנוסף, בדף נא, מובאת שיטתו של רבי יהודה במשנה במסכת פסחים (צא.) שאין שוחטים את קרבן הפסח על היחיד אלא רק על חבורה המונה לפחות שניים. נמצא שפסח הינו קרבן מיוחד. מצד אחד אינו קרבן ציבור ממש ומצד שני אינו קרבן יחיד ממש.
הגדרות אלו של קרבן יחיד וציבור המשמשות בערבוביא מוצאות את ביטויין גם בפסיקת הרמב"ם. הרמב"ם בפירוש המשנה (הקדמה לסדר קדשים) חילק את הקרבנות לארבעה סוגים, מבחינת היותם קרבן ציבור או קרבן יחיד: (א) קרבן ציבור (ב) קרבן יחיד (ג) קרבן ציבור הדומה בהלכותיו לקרבן יחיד (ד) קרבן יחיד הדומה לקרבן ציבור.
ביסוד החלוקה עומדת ההגדרה, שקרבן יחיד הוא קרבן שבא בעקבות מאורע פרטי, כגון חטא, לידה וכדומה, וקרבן ציבור הוא קרבן שלא בא בעקבות מקרה, אלא שקבוע לו זמן. על כן קרבן ציבור כעין יחיד הוא קרבן של הציבור, אלא שבא בעקבות חטא של הציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור, וקרבן יחיד כעין ציבור הוא קרבן שבא על ידי יחיד, ובכל זאת קבוע לו זמן, כקרבן פסח ופר שמקריב כהן גדול ביום הכפורים.
לפיכך הפריד הרמב"ם את ההלכות העוסקות בקרבנות אלה: את הלכות עבודת יוה"כ כלל הרמב"ם בספר עבודה, העוסק בקרבנות הציבור, ואת הלכות קרבן פסח כלל בספר קרבנות, העוסק בקרבנות היחיד, אף שלהלכה דוחה קרבן הפסח את השבת ואת הטומאה, כקרבן ציבור.
פסח כקרבן ציבור מוצא את ביטויו גם בגמ' המפורסמת בפסחים סו. שם מסופר אודות בני בתירא והלל. וכך מספרת הגמ' שבני בתירא נעלמה מהם הלכה האם קרבן פסח דוחה שבת או לא? – ואמר הלל שכתובה המילה 'במועדו' בקרבן פסח ובקרבן תמיד, ללמדך, כשם שקרבן תמיד דוחה שבת כך גם קרבן פסח.
הרב שלמה גורן זצ"ל בספרו "תורת השבת והמועד" מסביר שהחיוב לאכול את הפסח בחבורה – הצד המעין ציבורי של הקרבן - הנו משום שחבורה מהווה חיבור ממשי בין האנשים. בשונה מקרבן ציבור שהוא ממש כללי ובשונה מקרבן יחיד כשמו כן הוא, שהוא יחיד, בחבורה, ע"י שנימנים על הקרבן מראש, מתאחדים, וזה הדרך לגרימת הגאולה שתבוא. וזה קשור לא"י שרק בה יש עניין מושלם של אחדות בבנ"י ולכן התחייבו בקרבן הפסח מחדש רק מהכניסה לארץ, שאז הוא מגיע למעלתו המלאה לאחד.
נוסיף בשולי הדברים שאולי מכאן ניתן ללמוד על מעלת לימוד התורה שנקראת מורשה דווקא בחבורה, ובפרט בארץ ישראל שנקראת אף היא מורשה. על אחת כמה וכמה בתורת ארץ ישראל המשלבת ביניהן.
ויהי רצון שיבנה ביהמ"ק ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
להורדת העלון
