גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף לח ע"א - לט ע"ב
מה התועלת בכתיבת שם הוי-ה בבת אחת?
בין האמנים שהתנא מונה לגנאי הוא (לח ע"א) בן קמצר, ש"לא רצה ללמד על מעשה הכתב", ומבואר בגמרא מה היתה אומנותו המיוחדת: "אמרו עליו, שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו, ואם היתה תיבה של ארבע אותיות היה כותבה בבת אחת", ופירש"י: "קושר ארבעה קולמוסין בארבע אצבעותיו, וכתב שם בן ארבע אותיות כאחד" (דהיינו, שם הוי-ה. ועי' ריטב"א).
ויש להבין מה מעלה יש בכתיבת שם הוי-ה בבת אחת, ואיזו תועלת יש בה. והנה כי כן מבואר בתוס' הרא"ש, וכן בתוספות ישנים, על פי מה דאיתא במסכת סופרים (פ"ה ה"ו): "הכותב את השם, אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו", והיינו, שאסור להפסיק בדיבור באמצע כתיבת שם ה', נמצא שיש תועלת בכתיבת שם הוי-ה בבת אחת, שאז אין שום הפסק באמצע הכתיבה.
תועלת נוספת כתב ב'יפה מראה' (על הירושלמי בפירקין. מובא בתוס' יו"ט במשנה): "דניחא שיהא כולו נכתב בבת אחת, שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר. ועוד, שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך".
ענין נשגב זה, שכתיבת השם בבת אחת מורה על היחוד השלם, מבואר באריכות באר היטב בספה"ק 'ישמח משה' (פר' נצבים ד"ה ומקודם שנפרש), והרי מלשון קדשו: "אמרו חז"ל ביומא: בן קמצר לא רצה ללמוד על מעשי הכתב, ואמרו עליו 'שם רשעים ירקב', דהיינו, שאחז ד' קולמסין בד' אצבעותיו, וכותב שם בן ד' בבת אחת. ויש להבין מאי מעליותא כולו האי, ואיזה צורך גדול יש בזה שהמונע מללמוד נקרא רשע וכו'. אלא ודאי דיש בזה צורך גדול לעבודת השי"ת, והיינו כי ידוע שהוראת שם הוי-ה ב"ה, הוא היה הוה ויהיה כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה', וזאת ראוי לידע לכל בר דעת, כי אינו נפרד עבר מהוה ועתיד כאחד לפניו ית', וכל מה שהיה, הוא הוה ועתיד להיות כאחד לפניו ית', וכל מה שעתיד, הוא היה והוה. וזה מאמר שלמה המע"ה (קהלת א, ט; שם ג, טו) 'מה שהיה הוא שיהיה' 'ואשר (עתיד) להיות כבר היה'" וכו'.
בהמשך מבאר שענין זה הוא בחינת יחוד האמיתי: "כי כל דבר בזמן היותו הוא לפעמים 'היה' 'הוה' ו'יהיה', דהיינו, כל זמנו, מלבד הרגע הראשון אשר בו נוצר, כי אז לא יצדק 'היה', ורגע האחרון אשר בו נפסד, שאז לא יצדק עליו 'יהיה'. אבל השי"ת הוא תמיד היה הוה ויהיה, שאין לו ראשית ולא תכלה. וא"כ ההפרש הוא, שבכל הנבראים נפרד ההיה מן הוה ויהיה, דהיינו, אחר שנפסד יתכן לומר היה, אבל לא הוה ויהיה, וברגע האחרון יתכן לומר היה הוה, אבל לא יהיה, וברגע ראשון יתכן לומר הוה יהיה, ולא היה. וקודם היותו, יתכן לומר יהיה, אבל לא היה הוה, וא"כ נפרדים זה מזה, שפעמים יפול שם זה לבד, ופעמים זה השם לבד. אבל בהשי"ת אינם נפרדים זה מזה בשום פעם, כי תמיד יתכן לומר עליו היה הוה ויהיה, כי אין לו ראשית והתחלה ולא תכלית, והבן זה כי תמיד הוא היה ויהיה והוה, ותמיד הוא הוה והיה ויהיה, ותמיד הוא יהיה והיה והוה, והבן זה מאד, ותמיד הם אחודים זה בזה" (עעו"ש בזה).
וכותב ה'ישמח משה': "ונראה לי שזה אחד מן הטעמים, שאסר לנו להזכיר שם הוי-ה ב"ה ככתבו, כאמרם (פסחים נ.) 'זה שמי לעלם' (שמות ג, טו), משום דאי הוי אפשר להוציא כל השם כאחת בלי הקדמת אות אחת לחברתה, להורות כי אין העבר קודם ולא העתיד מאוחר, הוי שרי, כי הוא יחוד האמיתי, אבל, מכיון שאין הפה יכול לדבר כן, ואי אפשר מבלי הקדמת אות לאות, לכך אסור, כי הוא כפירוד ח"ו, לכך 'זה שמי לעלם' כנ"ל, וכהן גדול ביום הכיפורים הוי שכינה מדברת מתוך גרונו, כמו שאמר הקדוש האר"י זצוק"ל (ראה פע"ח שער יוהכ"פ פ"ב) על אמרם (יומא סו.) 'היה יוצא מפי כהן גדול' כו', וכן מורה מאמר הפסוק (שמות כ, כד) 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי', 'אזכיר' ולא 'תזכיר', כי השי"ת לבד הוא המזכיר, ולכן היה נשמע קולו ביריחו (יומא לט:), שאין זה בכח של בשר ודם. עד כאן דברי הקדוש האר"י וש"י. ואם כן ודאי דלא היה שם שום הקדמת אות לאות, רק הכל כאחד כיון דהשכינה הוא מדברת, מה שאין הפה של בשר ודם יכול לדבר כן כנ"ל...".
ומסיים דבריו לעניינינו: "ואם כן בעת הכתיבה הוא רב חסד מהשי"ת, שהותר לנו לכתוב שמו הקדוש, אף שאי אפשר בלי הקדמת אות לאות בכותב אחד, וד' כותבין הוא נראית פירוד יותר, כדי שלא ישתכח וישתקע מאתנו ח"ו לגמרי השם הקדוש הזה המחיה כל העולמות, אבל אם היה אפשר לכתוב מבלי הקדמת אות לאות, רק ד' אותיותיו כאחד בבת אחת בד' קולמסים והכותב אחד, ודאי מה טוב ומה נעים, ומדרגתו של שם הנכתב הזה, ודאי רבה למעלה ראש עד אין חקר ואין סוף ואין מספר ואין ערך, כי הוא היחוד האמיתי. לכך בן קמצר שהיה יודע לעשות כך ולא רצה ללמד, עליו נאמר 'שם רשעים ירקב', כי הוא מונע בר וברכה ושפע טוב לבית ישראל שפע קודש ממקום קודש יהלך גבוה על גבוה".
ביאור נוסף מצינו ב'מנחת חינוך' (מצוה תלז אות ו), שמקדים ומחדש הלכה בזה"ל: "ונראה, דאם רצה לכתוב שם יו"ד ה"א לחוד, אסור לכתוב וא"ו אח"כ לחוד, דמקלקל השם, דמעיקרא היה שם י"ה, ועתה יה"ו אינו שם כלל [ויש בזה משום איסור מחיקת השם]. ולכאורה קשה לי, דבכותב שם הוי-ה ב"ה, דכותב י' ה' והוי שם, ואח"כ כותב הוא"ו, ובאותו רגע הוי קלקול כי אין זה שם, ורק אח"כ כשכותב ה' האחרונה נגמר השם, ונהי, דזה הוי מקלקל על מנת לתקן, מכל מקום בודאי לכתחילה אם יש תקנה שלא לקלקל כלל ודאי עדיף, וזה פשוט וכו', ובזה ניחא לי מאי דחכמינו ז"ל מגנים בן קמצר דלא רצה ללמד על מעשה הכתב וכו', דהיה כותב שם הקדוש בבת אחת, ולא היה כאן קלקול רגע אחד, משא"כ כשאינו יכול לכתוב בבת אחת דאי אפשר בענין אחר, ובן קמצר היה כותב בשלימות, על כן מזכירין אותו לגנאי".
