הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
יחיד ורבים; "סתם משנה"; "מסתבר טעמיה"
יומא לו ע"ב
תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר +ויקרא טז+ והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן במשה הוא אומר +שמות לד+ נשא עון ופשע וחטאה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עונות - אלו הזדונות, וכן הוא אומר +במדבר טו+ הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, פשעים - אלו המרדים, וכן הוא אומר +מלכים ב ג+ מלך מואב פשע בי ואומר +מלכים ב ח+ אז תפשע לבנה בעת ההיא, לכל חטאתם - אלו השגגות, וכן הוא אומר +ויקרא ד+ נפש כי תחטא בשגגה. ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר +תהלים קו+ חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר +מלכים א ח+ חטאנו (והרשענו ומרדנו) +מסורת הש"ס: [והעוינו רשענו]+ וכן בדניאל הוא אומר +דניאל ט+ חטאנו (והעוינו) +מסורת הש"ס: [ועוינו]+ והרשענו ומרדנו. אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות.
אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. -
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! -
מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי מאיר, דקמסייע ליה קרא דמשה, קא משמע לן.
ההוא דנחית קמיה דרבה, ועבד כרבי מאיר. אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר? - אמר ליה: כרבי מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה.
1.
המבנה של:
"פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! - מהו דתימא: מסתבר טעמיה ד..." - 9 מופעים בש"ס. כאשר לפני הביטוי מופיעה ברוב המקרים הכרעה כדעת יחיד:
כרבי יהושע - 1 מופע. לפי נוסח אחד בגמרא הלכה כדעתו - כיחיד.
כרבי מאיר - 2 מופעים. בסוגייתנו דעתו נשארה במחלוקת בגמרא!!!
כרבי יהודה - 2 מופעים - דעתו נדחתה
כרבי אלעזר ברבי שמעון - 1 מופע. הסברא נדחית.
כחכמים=רבי יוסי - 1 מופע. נדחה
כרבי יוסי - 1 מופע - דעתו נדחתה למרות הכלל הכללי של "נימוקו עימו"
כ"רבי" 1 - דעתו נדחתה
1.1
מעניין:
כנראה שהמקור לכלל לעיל בסעיף 1 הוא הפסוק "אחרי רבים להטות" - 4 מופעים בש"ס
2.
מבנה הסוגיה:
תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר +ויקרא טז+ והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן במשה הוא אומר +שמות לד+ נשא עון ופשע וחטאה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עונות - אלו הזדונות, וכן הוא אומר +במדבר טו+ הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, פשעים - אלו המרדים, וכן הוא אומר +מלכים ב ג+ מלך מואב פשע בי ואומר +מלכים ב ח+ אז תפשע לבנה בעת ההיא, לכל חטאתם - אלו השגגות, וכן הוא אומר +ויקרא ד+ נפש כי תחטא בשגגה. ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר +תהלים קו+ חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר +מלכים א ח+ חטאנו (והרשענו ומרדנו) +מסורת הש"ס: [והעוינו רשענו]+ וכן בדניאל הוא אומר +דניאל ט+ חטאנו (והעוינו) +מסורת הש"ס: [ועוינו]+ והרשענו ומרדנו.
אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות.
אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. -
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! -
הגמרא מקשה כאילו על רב עצמו מדוע היה צריך להכריע בפירוש כחכמים הרי כל חכם היה פוסק כך בגלל הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
2.1
ואולי קושיית ה"פשיטא" היא של חכמים מאוחרים שמקשים על "עורך הגמרא" מדוע הוא שיבץ בגמרא את הכרעתו של "רב", ועל "רב" עצמו לא קשה כי לא אמר זאת במהלך דיון אלא אולי כהלכה למעשה ובאמת קבע כך בגלל הכלל עצמו של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
3.
מהו דתימא: מסתבר טעמיה דרבי מאיר, דקמסייע ליה קרא דמשה, קא משמע לן.
עונה הגמרא שיש פעמים שניתן לפסוק כדעת תנא יחיד - כאשר "מסתבר טעמיה".
הערות:
4.
אולי מדובר דווקא בדעת יחיד של חכמים מסויימים כמו שהובא ברשימה בסעיף 1 לעיל.
5.
האם הכלל שהיה ראוי לפסוק כמי ש"מסתבר טעמיה" מדובר על סברא שמובאת בסוגיה עצמה כמו בסוגייתנו שהגמרא אומרת שדעת רבי מאיר מסתברת כי יש לו הוכחה מהפסוק לגבי משה רבנו. גם בכמה מקרים בש"ס [מתשעת המופעים בש"ס] הנימוק קשור להוכחה מפסוק. ופעם אחת - לגבי רבי יוסי - בגלל ש"נימוקו עימו" - באופן כללי.
6.
אם בברייתא לא היה נכתב שמו של רבי מאיר אלא דעתו היתה מובאת כ"סתם", דהיינו כ"תנא קמא" כמי היינו פוסקים? האם גם בברייתא אומרים שבדרך כלל פוסקים כ"תנא קמא" גם אם דעתו חולקת על "חכמים", ואולי בזה שעורך הברייתא כתב את שמו של רבי מאיר הוא בא להדגיש שיש כאן "יחיד מול רבים".
7.
בסופו של דבר "רב" פוסק כחכמים. מדוע? האם הוא סובר שבאמת סברתו של רבי מאיר לא משכנעת? או שמא "רב" סובר שהכלל שהלכה כרבים גובר גם על דעת יחיד שסברתו מוגדרת כ"מסתבר טעמיה".
8.
בדף הקודם הובאה משנתנו:
משנה. בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב. וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר: אנא השם! עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך, אני וביתי. אנא השם! כפר - נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך +ויקרא טז+ כי ביום הזה יכפר וגו'. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
כלומר, משנתנו שהיא "סתם משנה" [לא מוזכר בה שם חכם, וממילא גם אין בה מחלוקת] סוברת במפורש כרבי מאיר בברייתא. והכלל הוא שהלכה כ"סתם משנה", ובכלל, כיצד הגמרא אמרה "פשיטא" שהלכה צריכה להיות כחכמים, הרי הלכה כסתם משנה. ראה ב"מתיבתא", הערה כ,
9.
[הציטוט מובא מפאת חשיבותו]
לכאורה תמוה, מה שייך להקשות "פשיטא" והא חידוש גדול הוא, שכן הכלל הוא שהלכה כסתם משנה אפילו כשהיא כדעת יחיד שרבים חלקו עליו [כמבואר בבעל המאור - מסכת בבא קמא דף צז עמוד ב - אמנם ראה רמב"ן - מלחמת ה' שם - שנחלק עליו בזה].
ומשנתנו הרי סתמה כרבי מאיר, שכן שנינו בה "וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך". גבורת ארי [ד"ה פשיטא"] הוסיף בקושיא זו, שאף על פי שבברייתא נחלקו בזה, הרי מכל מקום הלכה כסתם משנה גם כשהוא נגד שיטת חכמים שבברייתא [כמבואר במסכת יבמות דף מב עמוד ב] ולפיכך כתב שהעיקר הוא כגירסא שלפנינו במשנה להלן [מסכת יומא דף סו] שהכהן הגדול אומר "חטאו עוו פשעו" ושלא כהתוספות יום טוב [שם, פרק ו, משנה ב] שגרס "עוו פשעו חטאו" - וכן גרס שם בהגהות הב"ח] והרי יש לנו סתם משנה כחכמים והגמרא [ מסכת סנהדרין דף צד עמוד ב ובמסכת נדה דף נ עמוד ב] אומרת "סתמא דרבים עדיף".
סיכום הכללים שמובאים בהערה:
9.1
הלכה כסתם משנה, גם אם מתברר שהלכה זו מתאימה רק לדעת תנא יחיד נגד רבים - מחלוקת. חשוב לעיין גם בהרחבת ה"יד מלאכי" בעניין זה.
9.2
בודאי שהכלל בסעיף 9.1 תקף כשהמחלוקת בין היחיד והרבים היא בברייתא ולא במשנה.
9.3
אם יש מחלוקת בין שני "סתם משנה" הרי שהלכה תהיה כאותה "סתם משנה" שמתאימה לדעת חכמים במקום אחר - גם אם זה בברייתא, ולכן הגמרא בסוגייתנו שאלה פשיטא, שהלכה צריכה להיות כחכמים בברייתא.
10.
ונראה להוסיף:
כשרב בסוגייתנו פסק כחכמים הוא התכוון לומר שעל פי סוגיית הברייתא יש לפסוק כחכמים, ואין כוונתו לפסק הלכה סופי שמתייחס לכל רוחב הש"ס.
10.1
אבל קשה לומר זאת, כי ה"סתם משנה" שסוברת כרבי מאיר בסוגייתנו היא המשנה שבה אנו עוסקים!
10.2
ובכלל קשה מדוע הגמרא לא אמרה "ורמינהו" או מדוע היא לא השוותה בשום צורה בין הברייתא למשנתנו!
10.3
ואולי "רב" בא ללמדנו שהברייתא מאוחרת יותר מהמשנה והיא לא מקבלת את הכרעת "רבי יהודה הנשיא" כשקבע את ה"סתם משנה".
10.4
או אולי ניתן לומר ש"רבי" לא הכיר את הברייתא, ולכן אין לקבוע הלכה לפי ה"סתם משנה".
11.
המשך הגמרא:
ההוא דנחית קמיה דרבה, ועבד כרבי מאיר. אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר? - אמר ליה: כרבי מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה.
מרבה ששתק משמע שקיבל את דעת מי שפסק כרבי מאיר!
12.
ואולי בגלל זה נחלקו הפוסקים כמי לפסוק, כרב וכחכמים או כרבה וכרבי מאיר [ראה ב"מתיבתא", הערה כו].
