סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


ובה שני גורלות. של אשכרוע היו – אשכרוע

 

"משנה. בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן מימינו, וראש בית אב משמאלו. ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירים אותו לשבח ... גורלות, של כל דבר. פשיטא? לא צריכא לכדתניא: לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב, יכול אף זה כן, תלמוד לומר גורל גורל ריבה, ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע" (יומא, לז ע"א).


שם עברי: אשכרוע ירוק-עד   שם באנגלית: Boxwood   שם מדעי: Buxus sempervirens

שם נרדף במקורות: אשכרוע, אשכרע, פיקסוס, פיקסינון, פוקסינון, ברתי, תאשור (?)


נושא מרכזי: מהו האשכרוע? מה היתרון בשימוש באשכרוע לעשיית הגורלות?


האשכרוע (Buxus) הוא סוג הכולל כ – 70 מיני עצים ושיחים המתחלקים לשלוש קבוצות גנטיות המאכלסות איזורים גיאוגרפיים שונים. א. אירופה ואסיה. ב. אפריקה ומדגסקאר. ג. אמריקה. הקבוצות מאפריקה, מדגסקאר ואמריקה קרובות זו לזו מבחינה גנטית יותר מאשר לקבוצה באירופה ואסיה. באזורנו מצויים שני מיני אשכרוע. אשכרוע ארוך עלים (Buxus longifolia) שהוא עץ הגדל בהרי הלבנון, הרי אמנה, הרי אנטיוכיה וצפון אנאטוליה והשיח אשכרוע ירוק-עד (Buxus sempervirens) הגדל בהרי פונטוס באסיה הקטנה, צפון יוון ואיטליה ומערב אירופה. י. פליקס סבר שהשם אשכרוע המופיע במקורות מכוון בעיקר לאשכרוע ירוק-עד אולי משום ששרידים מעטים מעץ זה נמצאו ככלים שיובאו מחו"ל. יש החולקים הסבורים שהמין העיקרי הוא האשכרוע ארוך העלים הנפוץ יותר בסביבה הקרובה לארץ ישראל ולא באשכרוע ירוק-עד שאיננו גדל במזרח הקרוב.

גידולו האיטי של האשכרוע גורם להתפתחות עצה הומוגנית, כבדה וקשה (כנראה הקשה ביותר באירופה). בעת העתיקה מינים אלו היו מבוקשים מאד לצורך התקנת כלים, רהיטים וגילוף גם בזכות המרקם העדין וצבעם הבהיר. עצים אלו לא התאימו לבנייה משום שלא היו גבוהים די הצורך על מנת להפיק מהם קורות ארוכות וקוטרם מגיע ל – 15-20 ס"מ בלבד. פליניוס כתב: "בין העצים תופס האשכרוע (buxus) את השורה הראשונה בזכות העצה החלקה, הקשה ובעלת הגוון הבהיר". עדות ארכיאולוגית לשימוש באשכרוע לבניית רהיטים נמצאה ב"חדר השרוף" בשטח G בעיר דוד. מתחת למפולת נמצאו, בין שאר השרידים, שברי עץ שהיו חלק ממשענת של כסא שגולפה בדגם תימורה. מאחר והאשכרוע לא גדל בארץ הניחו החוקרים שהרהיט יובא מסוריה דבר שהעיד על עושרם של בעלי הבית. גם בימינו משמש האשכרוע בתעשיית חפצי אמנות במיוחד לפיסול וחריטה בדומה לשן (ivory) וכן ליצירת כלי נגינה. הכלים הלבנים בלוח השחמט בתמונה 3 גולפו בעץ אשכרוע.

מלכתחילה הוכנו הגורלות מעץ אשכרוע בגלל יופיו ובגלל היותו עץ יוקרתי. רק מאוחר יותר תרם בן גמלא גורלות עשויים זהב שכמובן הייתה יוקרתית יותר. העצה של האשכרוע הייתה מבוקשת מאד ולכן גם בעלת ערך רב דבר שהקנה לחפצים העשויים ממנה מעמד מיוחד. ביטוי לערכו הרב של עץ האשכרוע ניתן ללמוד מדברי הגמרא בשבת (קכט ע"א): "אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה, אפילו בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא, רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה". מפרש רש"י: "צלחו ליה תכתקא דשאגא - לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה, וצוה ובקעו כסא של תדהר, שהוא מעולה בדמים. פתורא דיונה - מין ארז הוא, ורבינו הלוי אמר בוי"ש". על פי דברי הגמרא קיימת סכנה רבה בהצטננות לאחר הקזת דם ומותר להדליק מדורה בשבת אפילו בתקופת תמוז. כדי להדגיש את חשיבות הדלקת המדורה מספרת הגמרא על כך שבקעו עבור שמואל רהיטים העשויים מעצים יקרים לצורך הבערת אש ביום הקזה. רש"י מפרש ש"יונה" הוא ארז ובשם רבינו הלוי הפירוש בוי"ש שהוא שמו של האשכרוע בצרפתית עתיקה. למעשה ייתכן ואין סתירה בין הפירושים שהרי האשכרוע נמנה בין עשרת מיני הארזים שמנה רב (בבא בתרא, פ ע"ב).

הריטב"א (יומא, לז ע"א) מציין גם את חוזקו של העץ: "ריבה של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. פירוש לאו דוקא אלא ריבה כל דבר ואפילו של עץ, ורבנן אמרו באלו למצוה מפני שהם חזקים ויפים". מיני עצים אלו נמנו גם כמינים מהם יש להכין מחק המשמש להחלקת פני כלי מדידה על מנת להבטיח שכמות המוצר שבתוכם תהייה מדוייקת בעת מכירתו: "ת"ר: אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא קל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושהו של זית ושל אגוז של שקמה ושל אשברוע" (בבא בתרא, פט ע"ב). בניגוד לגורלות שבהם אין חשיבות רבה למאפייני העץ מלבד יופיו הרי שהמחק צריך להיות מעץ קשה ויציב ואכן האשכרוע מצטיין במאפיינים אלו. שימוש מעניין היה לעץ האשכרוע בייצור מסרקים לפליית כינים. שני מסרקים, מהמאה הראשונה לספירה, שבוודאות שימשו למטרה זו נמצאו במערת מורבעת. על המסרק המוצג בתמונה 4 נמצאו ביצים וביצי כינים. כנראה שהעצה הקשה התאימה במיוחד לבניית מסרק בעל שיניים עדינות העלולות להשבר בעת הסירוק.

את דברי המדרש "רבי ישמעאל אומר: בית ישראל הריני כפרתן הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים" (ספרא, תזריע דיבורא דנגעים פרק א') ניתן לפרש על פי צבעה הצהוב של עצת האשכרוע. הצבע הצהוב עומד בין צבע העצים בעלי הגוון הכהה מאד הנראה כשחור ועד הגוונים הבהירים וכמעט לבנים. תכונה נוספת של האשכרוע עולה מדברי המשנה בכלים (פי"ב מ"ח): "הָאוּלָר, וְהַקֻּלְמוֹס, וְהַמְּטוּטֶלֶת, וְהַמִּשְׁקָלוֹת, וְהַכּוּרִים, וְהַכַּן, וְהַכַּנָּא, טְמֵאִים. וְכָל גָּלְמֵי כְלֵי עֵץ, טְמֵאִים, חוּץ מִשֶּׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ וכו'". מפרש רע"ב: "חוץ משל אשכרוע - גרסינן. והוא מין ארז. תאשור, מתרגמינן אשכרוע. וגולמי כלים שנעשו מעץ זה, טהורין, לפי שקליפתו עבה וקשה, ואין חשובין כלים עד שתוסר קליפתם ותגמר מלאכתם. וגירסת התוספתא, חוץ משל פירשע מפני שהן מחוסרים שליקה. ופירשע הוא עצי גופר, וכלים הנעשים ממנו אין מלאכתן נגמרת אלא בשליקה, שמכניסים אותן באש ומוציאן שלק ושוב אין יראים שמא יסדקו". מפירושו אנו לומדים שלאשכרוע קליפה עבה וקשה שיש לסלקה. על פי הרמב"ם בפיהמ"ש (כלים, פי"ב מ"ח) העץ שעיר מאד: "... אמר כי המין הזה אין הכלים הנעשין ממנו מקבלין טומאה עד שיגרדום ויחליקום לפי שלפני כן אינן ראוין לכלום מחמת רבוי שעירות העץ". לגירסת התוספתא המדובר הוא בפירשע ומטרת השליקה היא להוציא את ה"שלק". בלשון בעל "תפארת ישראל": "עד שתשלק. היינו שיכניסנו באש להוציא השמן שבגוף העץ שבו, וכל הנך דיני כלי עץ לא שייכי הכא בפרקן דמיירי כולו בכלי מתכות". פירוש זה מתייחס למין המכיל שרף דבר המתאים אולי לזיהוי ה"פירשע" עם ה"פרסאה" (ראו במאמר "מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה").

למעשה גירסת התוספתא מבוססת יותר שהרי ב – 4 כתבי יד המשנה בכלים (שם) המקבילה לתוספתא נכתב פירשע. הכוונה כנראה לעץ פרי הנקרא ביוונית פרסאה (Mimusops laurifolia/Mimusops shimperi). עץ זה שימש להכנת כלים ורהיטים ויכול להתאים לדברי התוספתא "כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פרשע מפני שהן מחוסרות שליקה. לדעת י. פליקס השליקה נועדה להוציא את מרירות שרף העץ. הפרסאה שייך למשפחת הספוטיים (Sapotacea) שמשמעה "צמח שרף". במשפחה מינים שונים שחלקי הצמח שלהם מכילים שרף חלבי או גומי שיש לסלקם לפני השימוש.
 

     
תמונה 1. שיח אשכרוע (Buxus sempervirens) בבתה ים תיכונית יובשנית            מקור:   תמונה 2. אשכרוע - עלווה         מקור:

 

     
תמונה 3.  כלי שחמט עשויים מעץ אשכרוע         צילם:  Bubba73   תמונה 4.  מסרק מהתקופה הרומית      
"באדיבות רשות העתיקות;  צילום: קלרה עמית"

  

הרחבה 


שמות האשכרוע

רבנו גרשום מאור הגולה (בבא בתרא, פט ע"ב) זיהה את האשכרוע כעץ הנקרא בלעז בוס"ו. הערוך ("ערך אשכרוע") פירש: "... תדהר ותאשור תרגומו מורנין ואשכרעין. פירוש בלשון ערבי בקס ובלשון לעז בושו והוא פיקסונין עץ שהוא לא לבן ולא שחור ולא אדום אלא בינוני". ברשב"ם בבבא בתרא (שם) אנו מוצאים "בויישב"ל" אך לדעת ד"ר משה קטן (1) יש כאן שיבוש ושתי האותיות האחרונות הן קיצור מהמילה "בלע"ז" ואם כן האשכרוע הוא "בויש". אם נסכם את התרגום של המפרשים ללע"ז הרי שהכוונה לעץ או השיח הנקרא גם בלשוננו אשכרוע ששמו בצרפתית buis ("בוי"ש"). לזיהוי זה נוכל להגיע גם בעקבות הפרשנים בערבית. על פי הערוך הוא נקרא בערבית "בקס" וכך מוצאים אנו גם ברמב"ם בפיהמ"ש (יומא, פ"ג מ"י): "קלפי, קופסה. ואשכרע, עץ אלבקס"(2). במסכת כלים (פי"ב מ"ח) הוא מרחיב יותר: "חוץ משל אשכרע, רוצה לומר כלי ה"בקס", ויש אומרין ה"שמשאר", והנכון שהוא מין ממיני הארז תרגום תאשור אשכרעין וכו'". Buxus הוא שמו של האשכרוע בלטינית וממנה הגיע לערבית. בערבית בת זמננו נקרא האשכרוע "שמשאד" (شمشاد). ניתן לשער שקיים כאן שיבוש או החלפה של האות "ד" ב"ר" (בתורכית נקרא העץ Şimşir).

לזיהוי דומה נוכל להגיע גם בעזרת השמות היווניים של האשכרוע pyxinon או pyxon. השבעים תרגמו את השם תאשור (ישעיהו, מא י"ט) pyxon והוולגטה buxus. בירושלמי (יומא, פ"ג דף מא טור א /ה"ז) אנו מוצאים: "... וקלפי היה שם ובה שני גורלות ושל אשכרוע היו מהו אשכרוע פסקינון וכו'". בירושלמי בכתובות (פ"ז דף לא טור ד /ה"ט): "... הדא הוא דכתיב אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו ברוש ברתא תדהר אדרא ותאשור פיקסינה וכו'". ובמדרש (בראשית רבה, וילנא, פרשת בראשית פרשה טו): "הה"ד (ישעיה מא) אתן במדבר ארז שטה וגו', ר' אחא אמר ג', ברוש ברתא, תדהר אדרא, תאשור פקסינון, ולמה קורא אותו תאשור שהוא מאושר מכולן וכו'". מדרש זה מופיע במקומות נוספים עם הבדלי גרסאות בהם פקסינון, פקסונין ופסקינון. במסכת עבודה זרה (לג ע"ב) מופיע הביטוי "מאני דפקוסנא" ורבינו חננאל מפרש: "יש מי שאומר כלי עץ ארז והן תאשור".

על הקשר בין תאשור ואשכרוע ניתן ללמוד מתרגום יונתן בספר ישעיהו. את הפסוק "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (מא י"ט) הוא מפרש: "אתן במדברא ארזין שיטין והדסין ואעין דמשח ארבי במישרא בורון מורנין ואשכרועין כחדא". כך גם בהמשך הספר (ס י"ג): "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד". "יקר לבנן לגויך יתעל בירון מורנין ואשכרעין כחדא לשבחא אתר בית מקדשי ואתר בית אשריות שכנתי איקר". בפסוק "... קרשך עשו שן בת אשרים מאיי כתיים" (יחזקאל, כז ו') מתרגם יונתן: "... תרעך דפין דאשכרועין מכבשין בשן דפיל וכו'". כנראה שהוא הבין שיש לגרוס בתאשורים במקום בת אשורים. אכן העצה הקשה והמבריקה של האשכרוע מתאימה לציפוי או שיבוץ שן, כסף וזהב ו"לפאר מקום מקדשי".

שם נרדף נוסף לאשכרוע אנו מוצאים בגמרא (ראש השנה, כג ע"א): "אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו, ארז ארזא, שטה תורניתא, הדס אסא, עץ שמן אפרסמא, ברוש ברתא, תדהר שאגא, תאשור שוריבנא". מפרש כאן רש"י: "ברתא - בוס"ו בלעז". בסוגיה המקבילה בבבא בתרא (פ ע"ב) מפרש הרשב"ם: "ברתי - בויי"ש". שורבינא - לא איתפרש". מוצאים אנו כאן מחלוקת מי מבין מיני ה"ארז" הוא האשכרוע. על פי תרגום יונתן הוא התאשור ואילו לרש"י הוא הברוש ("ברתא").

תוספות יום טוב (יומא, פ"ג מ"ט) מביא את שתי הדעות: "אשכרוע - כתב הרמב"ם והוא בלשון עברי ברוש. אבל בתרגום יונתן בפסוק ברוש תדהר ותאשור בירוון מורנין ואשכרועין ישעיה מ"א וס'. [וכך העתיק הרמב"ם בעצמו רפ"ב דנגעים. וכן כתב שם הר"ב]". גם אבן ג'נאח מביא כמה פירושים: "תדהר ותאשור ממיני ארזים והוא הנקרא בלשון ערבי שרבין ובדברי רבותינו גם כן שרבינא. ואמר בו התרגום אשכרועין והעץ הזה הוא שקורין לו בלשון ערב בקס (ומן הענין הזה בת אשורים כאלו אמר בתאשורים בלשון קבוץ)". בעקבות אבן ג'נאח פירש גם הרד"ק (ישעיהו, מא י"ט): "ותאשור - ת"י ואשכרועין, ובדברי רז"ל תאשור שורבינא, וכתב רבי יונה כי כן נקרא בערבי שורבין, ובעל הערוך פירש אשכרוע בערבי בקם והוא שקורין לו בלע"ז בוה"ו אם כן לדבריו ברוש אינו בויי"ש". למעשה בכתב יד הערוך נכתב "בקס" ולא "בקם".

י. פליקס מסכם את הדעות השונות בכך שהוא מבחין בין תאשור וברוש שהם העץ קופרסוס (עץ הנקרא בימינו ברוש) לבין אשכרוע ופוקסינון שהם העץ Buxus (אשכרוע בלשוננו). הוא אינו מקבל את זיהוי התאשור עם האשכרוע משום שעץ זה לא גדל בארץ ולכן מציע שהתאשור הוא הברוש. סייעתא לדבריו ניתן לראות בפירוש הרשב"ם בבבא בתרא (פ' ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא אמרי בי רב: י' מיני ארזים הן, שנאמר: אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן אשים וגו'. ארז ארזא, שיטה תורניתא, הדס אסא, עץ שמן אפרסמא, ברוש ברתי, תדהר שאגא, ותאשור שורבינא". הרשב"ם פירש שברתי הוא האשכרוע ואם כן בהכרח שהתאשור – שורבינא איננו מין זה.  

שם נרדף אפשרי נוסף לאשכרוע הוא אולי "איסקריא" שמשמעותו בלשון הגמרא תורן ספינה. בבבא בתרא (עג ע"א) אנו לומדים: "מתניתין. המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ... גמרא. תורן - איסקריא, וכן הוא אומר: ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך". מפרש הרשב"ם: "וכן הוא אומר ארז מלבנון כו' - ראיה לדבר דתורן דמתניתין היינו אסקריא שהאסקריא מארז או מאילן גבוה עושין אותה. בכתובות (סט ע"ב): "תלא נפשיה באיסקריא דמכותא". מפרש רש"י: "תלא נפשיה ... אזל תלא נפשיה באיסקריא דמכותא בכלונסות ארזים שתולים בה וילון הספינה". כפי שראינו לעיל, על פי המפרשים, האשכרוע הוא אחד ממיני הארזים. ייתכן אם כן שקיים קשר לשוני בין "אסקריא" ו"אשכרוע". התורן נקרא אסקריא משום שנעשה מהעץ אשכרוע. הצעה זו אינה עולה בקנה אחד עם זיהוי האשכרוע כ – buxus משום שעץ זה נמוך יחסית ואיננו מתאים לתורן ספינה. 
 

ביולוגיה

האשכרועיים היא משפחה קטנה הכוללת 4-5 סוגים ובתוכה 90-120 מינים של שיחים ועצים קטנים. גובה האשכרוע ירוק העד נע בין 1-9 מ' וגזעו בקוטר 20 ס"מ. העלים נגדיים (ראה מילון מונחים) בצבע ירוק עד ירוק-צהוב. צורתם ביצית, אורכם 15-30 מ"מ ורוחבם 5-13 מ"מ. הפרחים דו-מיניים בצבע ירקרק-צהבהב והם חסרי עלי כותרת. הם אינם בולטים לעין ומואבקים על ידי חרקים. הפרי הוא קופסית בת 3 אונות המכילה 3-6 זרעים. איזור הגידול הטבעי האופייני לאשכרוע הוא אדמות שמוצאן מסלעי גיר בצל עצים אחרים.

האשכרוע מקובל כעץ בגינות נוי ובמיוחד כעץ המשמש לגיזום אומנותי וגדר חיה בגלל עמידותו לגיזום חזק, עליו הקטנים ועלוותו הריחנית. פותח ממנו גם זן בעל עלים מגוונים. העץ קשה ונחשב לקשה ביותר מבין כל עצי האיזור וכבד ולכן מתאים לגילוף. העלים שימשו כתחליף לכינין כטיפול לקדחת והם משמשים להורדת חום.

 

 
 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) יש הטוענים שמקור המילה קופסה (box) הוא בשם העץ buxus משום שממנו הוכנו הקופסאות.

  

רשימת מקורות:


יהודה פליקס, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ח' (עמ' 404-405).
ח. כץ, ארץ דגן ותירוש ... ארץ זית יצהר ודבש: הכלכלה בממלכת יהודה בימי בית ראשון, (עמ' 103).
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל (162-164).
עולם הצומח המקראי (עמ' 84).
אריאל: כתב עת לידיעת הארץ, ירושלים: אתרים וסיורים בעיר המאוחדת (עמ' 23).

Buxus sempervirens From Wikipedia, the free encyclopedia
http://en.wikipedia.org/wiki/Buxus_sempervirens

לעיון נוסף:
 

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 188-189).

Koheler E. and Bruckner P., 1989, 'The Genus Buxus (Buxaceae): Aspects of its Differentiation in Space and Time', Plant Systematics and Evolution, 162: 1-4, pp 267-283.






א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר