צלותיה דאברהם
יומא כח ע"ב
"אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי".
הקשו המפרשים מהברייתא במסכת ברכות דף כו ע"ב: "אברהם תקן תפלת שחרית... יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר (בראשית כד, סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב", ומדוע אם כן הוזכר אברהם ולא יצחק גבי תפילת המנחה?
ודוחק לומר שהוזכר אברהם רק כדוגמא לשאר האבות, שהרי אמרו בהמשך הסוגיה: "שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו", ודוקא באברהם היה הדבר, כדברי רבי אלעזר המודעי במסכת בבא בתרא דף טז ע"ב: "איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית טו, ה: "ויוצא אותו החוצה. אמר לו צא מאצטגנינות שלך. אמת אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, שרי אין לה ולד, שרה יש לה ולד".
אלא שאברהם היה מתפלל את תפילת המנחה לאחר שתיקן אותה יצחק. והוא לבדו היה מתפלל מיד אחר חצות.
ועוד שעיקר תפלת המנחה שתיקן יצחק היתה בסוף נחיתת החמה, כנלמד מהפסוק: לִפְנוֹת עָרֶב, כלומר סמוך לשקיעה. כך פירש אבן עזרא: "לפנות ערב - קרוב מביאת השמש, וההפך לפנות בקר". ראיתו היא מהכתוב בשמות יד, כז: וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, שהוא סמוך לבוקר, כי לא ניתן לפרש בבוקר כמפרשים שלפנות ערב הוא בזמן שהחמה רק מתחילה לערוב ולשקוע. וכן משמעות הפסוק (דברים כג, יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. "לפנות ערב" לפי הענין פירושו סמוך אל "כבא השמש". וכן מוכח בשופטים יט, כה-כו: וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. לפנות בוקר איפא הוא אחר עלות השחר.
וכן אמרו במשנה במסכת ברכות דף כח ע"ב: "רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ופירשו שם בדף כט ע"ב: "אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה; ואמר רבי זירא: מאי קראה – (תהלים עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים".
יצחק העדיף את התחנונים על פני הקבע, והיה מתפלל עם דמדומי חמה.
ואילו קביעות חזקתו של אברהם היתה להיות מהזריזין המקדימין למצות כמבואר בסוגיה, וככתוב ג' פעמים: (בראשית יט, כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'. (בראשית כא, יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם. (בראשית כב, ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ. אברהם היה עושה תפילתו קבע, כדברי רבי חלבו אמר רב הונא במסכת ברכות דף ו ע"ב: "כל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו. וכשמת - אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו. ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? - דכתיב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קו, ל) ויעמוד פינחס ויפלל". בעוד שיצחק יצא דוקא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. לָשׂוּחַ – ללכת (אבן עזרא) לטייל (רד"ק) להלך (רבנו בחיי) – ולא במקום אחד. בַּשָּׂדֶה – שאין בו מקום מוגדר מוכר וקבוע.
וכך אמרו בתיקוני זוהר תקונא שתין ותשע: "באברהם מה כתיב ביה כד אתיא בגלגולא: (בראשית יט) וישכם אברהם בבקר אל המקום, ובגין לאקדמא לה. יצחק מה כתיב ביה בגלגולא: (שם כד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, נפק לגבה לחקלא בגין דאתמר בה מי יתנני במדבר מלון אורחים".
