פנטסיה על המלך והכלה / הרב דוב ברקוביץ

יומא עח ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

כלה מותרת ברחיצת פניה ביום הכיפורים, וכך גם המלך. הנמשל, ברוח שיר השירים, ברור. אך כיצד רוחצת הכלה את פניה? והאמנם פני המלך צריכים רחיצה?

הפרק האחרון במסכתנו פותח בתמונה של מים (לשון המשנה - "והמלך והכלה ירחצו את פניהם", למרות איסור רחיצה ביום הכיפורים) ומסיים בתמונת מים אחרת וידועה - שמועת רבי עקיבא החותמת את המסכת כולה: "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר, 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל ל, כה); ואומר, 'מקווה ישראל ה' (ירמיהו יז,יג) – מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". האם ישנו קשר בין "מים" ל"מים" - ואם כן, מהו?

בתחביר העשיר והמתוחכם של המשנה אי אפשר להתעלם מהזיקה בין "המלך" ו"הכלה", ובמיוחד באשר ל"רחיצת פניהם". הדבר מזכיר לנו את המשנה האחרונה של מסכת תענית, בה מספר רבן שמעון בן גמליאל על מחולות-הכלולות של בני ירושלים ב"ימים הטובים" של חמישה עשר באב ויום הכיפורים, ומסתמך על הפסוק משיר השירים (ג, י"א): "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום שמחת ליבו". "ביום חתונתו", מסבירה המשנה, זה מתן תורה; "וביום שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש. יום הכיפורים אינו "יום טוב" במובן המקובל, אלא חידושו של "יום שמחת לבו", בו מתחדשת "שמחת הלב" במקדש בברית האהבה בין המלך לבין כלתו. כך, כניסת הכהן הגדול לקדש הקדשים היא מימוש של פסוק אחר בשיר השירים, "הביאני המלך חדריו... מישרים אהבוך (מישרים-ישראל)" (א, ד').

הנה לפנינו המלך והכלה. ורחיצה מהי? דימוי להיטהרות מחטא. כך דברי דוד בוידויו "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע": "חנני א-לוהים כחסדיך, כרב רחמיך מחה פשעי. הרב(ה) כבסני מעוני, ומחטאתי טהרני... הן בעוון חוללתי, ובחטא יחתמני אמי... תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין" (תהלים נא). רחיצת הפנים של הכלה, "שלא תתגנה על בעלה", היא למעשה הסרת הלכלוך המסואב של הכלה, העוונות החטאים והפשעים של עם ישראל, לפני המלך, ה', בחינת, "הנה יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך" (שיר השירים ד, א').

אלא שמדימויים אלו מתעוררת תמיהה. ייתכן שרחיצת פנים של כלה אנושית היא דימוי לכיבוס עוונותיהם של ישראל; אבל מהו הדימוי המסתתר מאחורי ההיתר למלך בשר-ודם לרחוץ את פניו ביום כיפור? איזה 'נקיון' נדרש, חלילה, למלכו של עולם?

התלמוד בבלי בעצמו הציע תשובה לתמיהה זו במסגרת לימוד הדף היומי שלפני שבוע. בדף עח ע"ב מובא, "מאי טעמא (מה הטעם של ההלכה בקשר ל) מלך? –דכתיב, 'מלך ביופיו תחזינה עיניך' (ישעיהו לג, י"ז)". הפרק בנביא מתאר מציאות מתוקנת אחרי כיבוס העוונות, מציאות של התקשרות אל ה' וחיים ללא חת, "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות רע." ומיד תיאור של התוצאה המבורכת – "הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן מימיו נאמנים. מלך ביפיו תחזינה עיניך, תראינה ארץ מרחקים". אם קיים ספק במי מדובר – מלך בשר ודם או במלך מלכי המלכים, מיד באה ההבהרה – "חזה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלים נווה שאנן... כי אם שם אדיר ה' לנו... כי ה' שפטנו ה' מחקקנו, ה' מלכינו הוא יושענו" (כ"א - כ"ב).

מתוך ההקשר בנביא לדרשת הברייתא אודות היתר רחיצת הפנים של מלך, נשלמה תמונת חידוש קשר האהבים ביום כיפור. כאשר הכלה מתנקה ומתקשטת, המלך מתגלה שוב ביופיו לפניה. גם פניו שלו היו מוסתרות – לא מחטא ועוון שלו, אלא מהסתרה בגין מצב הכלה. כעת הוא חזר למעמדו המקורי, הוא הא-ל, הוא המחוקק, הוא המלך והוא יושיע אותה, מעצמה ומנוגשיה.
 

לאחר החורבן

אך נשאלת שאלה מהותית ביותר – האם הכלה יכולה בעצמה להביא לחידוש האהבה; האם היא מסוגלת לרחוץ את פניה ביום כיפור?

באותה שעה נהדרת בה כהן גדול יצא מבית קודש הקדשים בשלום ובלי פגע, "סדר הרחיצה" היה ברור. עומק האחדות שבתשתית הבריאה התגלה שוב לעיני כול. שלושת העבודות המיוחדות של היום במקדש הבטיחו זאת. הקטרת הקטורת לפני ולפנים, זריקת דם קרבנות הכהן והעם מול הכפורת והפרכת ועל קרנות מזבח הזהב והשעיר המשתלח - כל אלו הסירו את המסך מהעיניים שראו בשאר ימות השנה את העולם כמקום של פירוד והסתרה.

כך היה "בהיות ההיכל על יסודותיו ומקדש הקודש על מכונותיו, וכהן גדול עומד ומשרת – אשרי עין ראתה כל אלה". אבל איך להסיר את ההסתרה, לחדש האהבה ולגלות פני מלך וכלה גם לאחר חורבן הבית?

בכך העמיקו גדולי התנאים, אשר תורותיהם סוכמו בברייתות בדפים האחרונים של מסכתנו. ביסוד תורות אלו שתי תפיסות עולם מכוננות, ובשרשן שאלה מרכזית אחת – האם האדם המבורך בבחירה ובדעת, אך השבוי ברעיון רוחו, בהעלם מעצמו ובדחף יצריו, מסוגל בכוחות עצמו להשתחרר מבית השבי? מה תלוי באדם, ומה נמצא מעבר ליכולתו לטהר את עצמו?

שלושה יסודות מופיעים בתורת "רחיצת הפנים" של התנאים.

פעולה מאומצת ועצמאית בתודעת האדם מול החטא – וידוי ותשובה; "מריקה" וצירוף הבאים על האדם מחוצה לו – מיתה וייסורים; התקשרות והתמסרות לשורש הסליחה והרחמים שבבורא עצמו – עיצומו של יום הכיפורים. מחד, רבי אלעזר בן עזריה סיכם את יסודות הכפרה כפי שקיבלם מרבי ישמעאל כך: "שלושה הן (יום הכיפורים, ייסורים ומיתה), ותשובה עם כל אחד ואחד" (דף פו). לשיטתו לא תתכן כפרה ללא פעולה הכרתית של האדם להכיר את יסוד החטא שבתוכו ולתקנו. ברוח זו מובאות סדרה של שמועות אודות סגולת התשובה, שהמפורסמת שבהם היא קביעתו של ריש לקיש שהשב משנה את עברו, כמו בורא את עולמו הפנימי מחדש, "זדונות" נעשות "שגגות", ואם שב מאהבה, הן נעשות לו "זכויות". (דף פו ע"ב).

אך בגמרא (שם) מובאת גם שיטה אחרת אודות יסודות הכפרה, שיטת רבי – "על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה, בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר". רבי מחייב את האדם לתקוף את יסוד החטא דרך ההתמסרות ליום כיפור. בתנועת נפש זו דעת האדם איננה הכלי לעצם תיקון מקום החטא כבתשובה. מציאות הכפרה נובעת מהתקשרות הנפש לנקודה חיצונית לאדם, נקודה המתגלמת ברצון של הקדוש ברוך הוא בעצם חקיקתו את יום האהבה והסליחה – יום הכיפורים. כך יפעל גם בו שטף הרצון הא-לוהי לחיים.
 

מים שאובים או טבילה

שתי תפיסות יסוד אלו היוו בסיס למחלוקות הלכתיות משמעותיות: האם לפרט את החטא בוידוי? מחד, שיטת רבי יהודה בן בבא היא, "צריך לפרט את החטא", כוידוי של משה בעגל הזהב. לעומתה, רבי עקיבא נוקט בפסוק, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהילים לב,א), ועוד, האם להתוודות על חטא שנה אחר שנה, פעמים רבות, הנה פעולה "משובחת", כי "פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה'); או שמא לחזור ולהעלות את זכר החטא הנשכח ולהתוודות עליו, זהו "ככלב שב אל קיאו כסיל שונה באולתו" (משלי כו, י"א)? משתמר כאן ויכוח עמוק על יכולתו של אדם לתקן את עצמו, ועל מקומה של התודעה ושל השיבה לעיסוק בחטא בתהליך זה.

מנהגינו בתפילה מחזיק משהו משתי התפיסות. בוידוי של "אשמנו" אין פירוט החטא, אך בוידוי של "על חטא" יש פירוט כללי. בוידוי של תפילת נעילה, שעה שמודגש "שאין בנו מעשים", תקוות הכפרה תלויה בוידוי של רב המנונא המבליט את חוסר יכולת האדם להיגאל ללא פעולת הבורא בו. "עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי... יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מחק ברחמיך אבל לא על ידי ייסורין".

רבי בעצמו סיים את המסכת בהבאת שתי תפיסות העולם יחד בניסוחים עקרוניים, אך באופן שישלימו זו את זו. מחד, דברי רבי אלעזר בן עזריה הידועים שב"עבירות בין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, בעבירות בין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". מאידך, כפי שהזכרנו, רבי עקיבא מלמד, "מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

מסתבר ששני דרשנים-מחדשים גדולים אלו הבינו אחרת, כל אחד על פי תפיסתו, את המילים המכוננות את מעמד האדם ביום כיפור, "לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). לפי רבי אלעזר בן עזריה יש מקום חשוב לפעולת האדם להביא לסילוק החטא, לא בינו לבין עצמו, אלא במפגש פנים אל פנים עם האחר - עם אדם שנפגע ממנו, ועם הקדוש ברוך הוא במה שחילל מולו. לפי רבי עקיבא, הביטוי "לפני ה'" מתאר תנועת נפש של התבטלות והתעטפות במציאות המחייה את האדם ומחוללת בו תמורה בשורש קיומו, כבטבילה במקווה. האדם חייב להטביל את עצמו במים, להתבטל ולהתעטף בשורש החיים, ברצון העליון הרוצה בחייו. המטהר את יסוד החטא "המכוסה" הנו אביו שבשמים. זהו הקשר בין תחילת הפרק וסופו: בשיר השירים של רבי עקיבא רק המלך רוחץ את פניה של הכלה.