דיוק וחידוש ברש"י
מסכת יומא דף כז
עמוד ב
רש"י ד"ה דאית ליה תקנתא. אם סידרן בלילה פורקן וחוזר וסודרן ביום לכך לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע שאותו הטורח לא הטריחו אלא שבפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד כדקתני לה בפ''ג [דף כח.] אבל סידר גזירין סידורו בקרקע עזרה משהאיר המזרח ואם טעה במאור הלבנה לא איכפת להו שהרי יש תקנה בדבר:
נראה לדייק בדברי רש"י ובאריכות לשונו שסידור שני גזרי עצים היה על קרקע העזרה לצד המזבח ולא על המערכה עצמה ששם דלקה אש ואי אפשר לאחר שמניחם בלילה לחזור ולפרקן ביום דהיו מיד נשרפים מאש המערכה שלא כבתה, ולהיפך היו מניחים עצים אלו ומסדרם שאם יצטרכו להוסיף על האש יוסיפום ולמעשה לא הוסיפו ובכך הראו את הנס, ובאופן זה לכאורה אפשר גם לומר דכשזר סידרן באם מפרקן לא יהיה חייב מיתה דלא עשה כלום, ואם מניחם על האש מה יועיל שמפרקן הרי מיד נדלקים, ולכאורה זה נחשב כעומד להישרף ומיכתת שיעורא, דהרי שני גזרי עצים אלו צריכים להיות במידת רוחב המערכה, (ועיין בתוס' הראש ובריטב"א),
ומיושב גם מה שמקשים במה ניכר ההבדל בין סידור המערכה להרבות האש לתוספת של שני גיזרי עצים שהיא עבודה בפני עצמה,
וברש"ש מגיה"ה בדברי רש"י סידורו משהאיר המזרח בקרקע העזרה, ולא צריך לראות את אור השמש מהגג שזה שאל הממונה בזמן של שחיטת התמיד, ומדבריו אפשר למשמע שהם זמנים שונים, וזהו דוחק מאוד דאם כך מה הצורך של הגמרא לתרץ שסידור שני גזירין יש לו תקנה ולכך לא נצרך לעלות לגג וכו' משא"כ שחיטה שלאחר שנשחט אי אפשר להחיותו וכמו שרש"י האריך להביא הסיבה למה עלו לגג, היה לומר דהוא בזמן מאוחר יותר שהשמש נראית בקרקע העזרה, ויש מי שמסביר בדבריו שהכונה כשנראה האור לעומדים בעזרה מספיק לעניין שני גזרי עצים משא"כ לענין שחיטה יכול להיות שהאור הנראה בקרקע העזרה הוא אור הלבנה וע"כ בשביל להיות בטוחים שהוא אור השמש צריכים לעלות לגג כדי שלא יגרמו לפסול, אבל מדברי הגמרא בפרק ג' לא משמע דהטעות באור נגרמת מאור הנראה בקרקע אלא מאור הנראה בשמים כמראה התמר וכו' וביום המעונן באור הבוקע מבין העננים, וא"כ היה צריך להוסיף להגיה ע"פ דברי הרש"ש ועוד ספרים "סידורו כשהאיר המזרח [ונראה] מקרקע העזרה".
