הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לספור אנשים?
יומא כב ע"א - כג ע"א
המשנה שאותה למדנו השבוע מתארת קבעו מי יזכה במצוה של תרומת הדשן. בהתחלה הדבר היה תלוי בתחרות בין הכהנים המבקשים לקחת חלק במצוה זו, אבל בשלב מסוים התחרות הופסקה, מכיון שהיו שני אירועים חריגים שבהם כהנים השתוקקו כל-כך לקיים את המצוה, עד שהחליטו לפגוע בכהן המתמודד מולם: בפעם הראשונה רצח כהן אחד את חבירו, אבל אז עדיין לא תיקנו שום תקנה, כי חשבו שזה מקרה חריג שבודאי לעולם לא יחזור על עצמו. אבל מאוחר יותר קרה מקרה דומה, וכהן אחד דחף את חברו מהכבש, ושבר את רגלו, ולכן תיקנו חכמים שתרומת הדשן לא תיקבע ע"פ תחרות אלא ע"פ הגרלה. אבל גם כאשר הדבר היה נקבע בתחרות, אם שני אנשים היו מגיעים קרוב זה לזה, היו עורכים הגרלה בין אותם שני כהנים (או יותר) שהיו בארבע האמות האחרונות לפני סוף הכבש. כך מתארת המשנה:
1. משנה מסכת יומא פרק ב משנה א
בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין - רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שוין - הממונה אומר להם: הצביעו. ומה הן מוציאין? אחת או שתים. ואין מוציאין אגודל במקדש.
רבינו עובדיה מברטנורא מסביר את מהלך ההגרלה: כל אחד מוציא אצבע אחת, והממונה קובע מספר גדול, והולך וסופר עד שהוא מגיע לסוף המספר שנקבע. (ילדים קוראים לדרך ההגרלה הזו אן-דן-די-נו). הבעיה בדרך ההגרלה הזו היא שכאשר יודעים את מספר המתמודדים ויודעים את המספר, אפשר לתכנן מאיפה להתחיל כדי שהמספר יגיע לאדם מסוים שהממונה חפץ ביקרו.
ואולם, המשנה אומרת שהכהנים יכולים להוציא אצבע אחת או שתים. לכאורה כך אפשר לפתור את הבעיה, שהרי הכהן הממונה לא יודע כמה אנשים יוציאו אצבע אחת וכמה יוציאו שתיים, ולכן לעולם לא ידע היכן תסתיים הספירה. זה דומה למשחק זוג או פֶרֶט, שלעולם אינך יודע מה יוציא המתמודד השני.
ואולם, לא כך הבינה הגמרא את עניין הוצאת אצבע אחת או שתיים! הגמרא הבינה שגם כאשר כהן מוציא שתי אצבעות, סופרים רק אצבע אחת מתוכן:
2. תלמוד בבלי יומא כג, א
ומה הן מוציאין אחת או שתים וכו'. השתא שתים מוציאין, אחת מבעיא? אמר רב חסדא: לא קשיא; כאן - בבריא, כאן בחולה. והתניא (בניחותא): אחת - מוציאין, שתים - אין מוציאין. במה דברים אמורים? - בבריא, אבל בחולה - אפילו שתים מוציאין, והיחידין מוציאין שתים, ואין מונין להן אלא אחת. ואין מונין לו אלא אחת? והתניא: אין מוציאין לא שליש ולא גודל מפני הרמאים, ואם הוציא שליש - מונין לו, גודל - אין מונין לו, ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע! - מאי מונין לו - נמי אחת. מאי פקיע? - אמר רב: מדרא. - מאי מדרא? - אמר רב פפא: מטרקא דטייעי דפסיק רישיה.
הרמב"ם, בכל אופן, לא פסק כפי שהגמרא הסיקה, אלא כתב שסופרים את אצבעות הכהנים – בין אם הם הוציאו אצבע אחת או שתיים:
3. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ג
כיצד מפייסין? עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונים מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים, ואם הוציא שלש מונין לו שלש, ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאים שהגודל קצר ונוח להוציאו ולכפותו, והמוציא גודל אין מונין אותו לו, ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה.
כך פותר הרמב"ם את הבעיה של אנשים שינסו לחשב מהיכן להתחיל את ההגרלה, כדי שהיא תסתיים אצל מישהו שהם חפצים ביקרו. ואולם, הדברים האלה אינם מה שכתוב אצלנו בגמרא, וכפי שהעיר ה'לחם משנה':
4. לחם משנה (ר' אברהם די בוטון, המאה ה-16, יוון) הלכות תמידין ומוספין ד, ג
והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים... כן הם דברי רבינו ז"ל, ודבריו מתמיהין לפי גירסתנו בגמרא... לכך נראה ודאי דגירסא אחרת יש לו בגמרא:
אבל התשובה לכך היא פשוטה: פעמים רבות, כאשר יש סתירה בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי, הרמב"ם מעדיף לפסוק להלכה את מה שנאמר בתלמוד הירושלמי. ואכן, בתלמוד הירושלמי משמע כפי שכתב הרמב"ם, שסופרים את מספר האצבעות שהכהנים מוציאים, אלא אם כן הם מוציאים שלוש אצבעות:
5. תלמוד ירושלמי יומא ב, א
מהו הצביעו? הוציאו אצבע. הוציאו אחת - מונין לו. שתים - מונין לו. שלש - אין מונין לו. מהו אין מונין? כל עיקר? אין מונין לו את היתירה? ארבע - הממונה מכה אותו בפקיע ובטל הפייס; אין מוציאין אגודל במקדש מפני הרמאין; אין אומר ממי במקדש אלא הממונה היה מגביה מצנפתו של אחד מהן והן יודעין שממנו היה הפייס מתחיל. וחש לומר שמא לאוהבו או לקרובו? - כמין קובליים היו עושין.
קרבן העדה: הוציאו אצבע - היינו הצביעו וכדפרישית במתני': מהו אין מונין - מי אמרינן דאין מונים כל עיקר אפילו אחד משום קנס, או דלמא אין מונין לו אלא אחד, אבל לא היתירות: ארבע - אם הוציא ארבע אצבעות: הממונה - על רצועות המלקות: מכה אותו בפקיע - כמין חבל תלוי במקל כרצועה שהבי"ד מלקין בהן אלא שהיא מופסקת בראשה לרצועות דקות: ובטל הפייס - מפני שאירע בו דבר קלקלה וכדאמרינן בעירובין: אין אומרים ממי במקדש - פי' לא היו אומרים מי מתחיל הגורל אלא הממונה היה מגביה מצנפתו של אחד מהן וידעו שממנו מתחיל הגורל ולא אמר בשם מי מתחיל שהיה נראה כבזיון לשאר כהנים: ופריך וחש לומר וכו' - וניחוש שמא הממונה על הפייסות יוציא שהוא רואה אוהבו או קרובו הסמוך לזה שנוטל המצנפת יוציא מספר קטן כדי שבו יגמור המניין ויעבוד הוא: ומשני כמין קובליים היו עושין - כמין שלשלת כזה ולא היה יכול לעמוד על מניינם. אי נמי בעיגול סביב סביב כמה פעמים היו עומדים שאי אפשר לעמוד על סכום מניינן עד שיספרם אחת לאחת:
ראינו, אם כן, שתי שיטות לעשות את ההגרלה: שיטה אחת היא כמו אן-דן-די-נו, שבה כל אדם נספר רק פעם אחת, ושיטה שניה דומה לפרט-זוג, שבה סופרים את האצבעות ולא את האנשים. לגבי החשש שמא הממונה יכוון לסיים את הספירה אצל אחד מקרוביו, נראה שהתשובה לכך היא שאת מספר היעד קובע אדם אחר, שלא רואה ממי נלקחה המצנפת. וכך – מי שלוקח את המצנפת לא יודע מה המספר שייבחר, ומי שקובע את המספר לא יודע מהיכן תתחיל הספירה, ואין חשש לרמאות.
ואולם, על שיטת הבבלי ישנה שאלה פשוטה מאוד: למה בכלל צריך להושיט אצבעות? הרי בסופו של דבר סופרים רק את האנשים! שאלה זו מופיעה בגמרא, וזו תשובתה:
6. תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב
ונימנינהו לדידהו! - מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב 'וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק'. מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב 'וימצאו אדני בזק'? - אלא מהכא, 'וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים'. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד'. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין, שנאמר: 'לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר'. אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי: כתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר! לא קשיא: כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא; כאן - בידי אדם, כאן - בידי שמים.
שני המקורות שהוזכרו בגמרא הם מפקדים שערך שאול לפני מלחמה - הראשון לפני המלחמה בבני עמון והשני לפני המלחמה בפלשתים:
7. שמואל א פרק יא פסוקים ז-ח
וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד: וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף
8. שמואל א פרק טו פסוק ד
וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה:
הרמב"ם אכן פוסק את האיסור הזה להלכה, אבל יש לציין שבשום מקום בשו"ע לא נפסק האיסור לספור את ישראל, וגם הרמב"ם הזכיר זאת רק כהסבר לאותו עניין בעבודת יום הכיפורים ולא כהלכה העומדת בפני עצמה:
9. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד
ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? -לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר "ויפקדם בטלאים".
מכאן מגיע המקור למנהג הידוע שלא לספור אנשים, ואם צריך לדעת אם יש מניין עושים זאת בעזרת פסוק. המקור לספירה ע"י פסוק מופיע בספר העתים, אם כי הוא היה מנהיג זאת אחרת, קצת דומה למספרי ברזל בצבא (עם כל החסרונות שבשיטה הזו...)
10. ספר העיתים (ר' יהודה הברצלוני, המאה ה-11) סימן קעד
ואנן חזי לן דהאי מנהגא מנהג מעולה היא דכד מכנפין בבי כנישתא ובעו למיפתח בצלותא ובעו למינדע אי הוו עשרה וקיימא לן דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה ... הלכך כד הוו בבי כנישתא ומספקא להון אי הוו עשרה או לא כי היכי דלא לעיין חד בחבריה ולא ליתי לידי חושבנא פתח קמא ואמר ואני, וחבריה ברוב, והג' חסדך, וד' אבוא, וה' ביתך וכן כולהו וכד משלמי האי פסוקא על הדין סידרא ידעי דאיכא בי עשרה.
תרגום: ואנחנו ראינו מנהג מעולה, שכאשר מתכנסים בבית הכנסת ורוצים לפתוח בתפילה ורוצים לדעת אם יש עשרה, וההלכה היא שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה... לכן כאשר נמצאים בבית הכנסת ומסתפקים אם יש עשרה או לא, כדי שלא יספרו אחד את חברו ולא יבואו לידי חשבון, פותח האחד ואומר 'ואני', וחברו 'ברוב', והשלישי 'חסדך', והרביעי 'אבוא' והחמישי 'ביתך', וכן כולם וכאשר משלימים פסוק זה לפי הסדר יודעים שיש שם עשרה.
השיטה הזו השתכללה עם השנים בכך שעברו לפסוק קצת יותר מוכר 'הושיעה את עמך', או אפילו משפט עוד יותר מוכר: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" למי שרוצה לזמן בעשרה...
אבל ישנה שיטה יותר פשוטה לספור אנשים, שאותה ניתן היה ללמוד בדיוק ממה שעשה הממונה ביום הכיפורים, והיא לספור את הראשים או הידיים וכדומה. וכך כתב ה'בן איש חי' בשו"ת שלו:
11. שו"ת תורה לשמה (ר' יוסף חיים מבגדד, 1835-1909) סימן שפו
שאלה: בעל הבית שמסובין אצלו אורחים הרבה בבית המשתה ורוצה למנותם כדי לידע כמה כפות יכין ויביא לפניהם בעת סעודה, וכבר ידוע שאסור למנות את ישראל. אך מה שיש לשאול בזה הוא אם כאשר מונה אותם אינו נותן עיניו ומביט אלא דוקא ברגליים שלהם והוא מונה את הרגליים בלבד, כל שתי רגלים באחד, כי היו הם מסובין על המטות ורגלים שלהם מדולדלים לקרקע והוא רק נותן עיניו ברגלים ומונה את הרגלים אם יש בזה איסור, או דילמא כיון דרגליים הם חלק אחד מגוף האדם הרי זה כאלו מונה כל גופו ואסור. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה: שנינו במשנה דיומא פ"ב משנה א' הממונה אומר להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים וכו' ופי' רע"ב ז"ל הצביעו כלומר הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו מפני שאסור למנות אנשים מישראל לפיכך הוצרכו להוציא האצבעות כדי שימנו האצבעות ולא האנשים ע"ש נמצא אפילו שהאצבעות הם חלק מן הגוף מ"מ כיון שזה המונה נותן דעתו במנין על האצבעות דוקא לא חשיב בזה מונה את גוף האדם כולו ושרי. והוא הדין הכא כיון דנותן עיניו ודעתו על הרגליים דוקא למנותם שרי.
לפי זה ודאי שאפשר לספור את הכיפות שעל הראשים, או את התפילין וכדומה, אבל את הראשים עצמם אין לספור, כי ספירת הראש היא ממש ספירת האדם, שהרי הביטוי לספור את האנשים מתייחס מלכתחילה למניין הראשים שלהם:
12. שמות פרק ל פסוקים יא - יב
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
האמת היא שהפסוק הזה מעורר שאלה בכל הבנת הסוגיה: מדוע הגמרא הביאה מקור לכך שאסור למנות את ישראל משמואל ומהושע, כאשר ניתן היה להוכיח את הדבר מהתורה, שמדגישה שיש למנות את ישראל ע"י מחצית השקל כדי שלא יהיה בהם נגף?
יתרה מזו: הרי בספר שמואל מפורש גם שמפקד הוא חטא, ודוד אף נענש על כך, ומדוע, אם כן, היה צריך להוכיח מהמפקד בבזק ובטלאים – הוכחה שהגמרא עצמה דחתה, ולא הוכיחו באופן ישיר מהסיפור של המפקד של דוד המלך:
13. שמואל ב פרק כד פסוקים א - יד
וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם:
וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר: וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן: וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע: וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ: וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד: וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר
וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה:
הרב עוזיאל, שנשאל האם מותר ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לעשות מפקד אוכלוסין ענה על כך באופן הבא:
14. משפטי עוזיאל (הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל) כרך ד - עניינים כלליים סימן ב
שאלני רב חביבי בדבר המפקד שרגילים לעשות בארצנו בהסתדרות הפועלים, או על ידי ועדי הקהילות ומוסדות העיריה, לדעת מפקד מספר העם היושב בארץ ונמנה להסתדרות זו, או לשם בחירות ועדי הקהלות והעיריות בשאלונים מיוחדים בכתב, ואח"כ מונים מספרם מתוך הכתב אי יאות עבדי ואין בזה צד אסור...
ומעכ"ת פתח פתחא להאי דינא ממ"ש בגמ': אסור למנות את ישראל אפילו בדבר מצוה, שנאמר ויפקדם בטלאים (יומא כב) ופסקה הרמב"ם בהלכותיו (תמידין פ"ד ה"ד) והוסיף וכתב מעכ"ת כי יסוד דין זה נאמר בכתוב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, הרי שעל ידי דבר אחר כגון תרומת שקלים או הצבעה מותר למנות והוא הדין מתוך הכתב.
ואולם לפי הנחה זו הוקשה לו למר, דא"כ למה נענשו בימי דוד והלא אז לא היה המנין אלא מתוך הכתב? ואם נאמר שחטא דוד היה משום שנעשה המנין שלא לשם מצוה, אם כן צריכים אנו לדעת הגדרת מפקד שהוא לצורך מצוה, ואם מפקדי ההסתדרויות או ועדי הקהלות והעיריות נכללים בגדר מנין שהוא לצרך מצוה, ומענותנותיה דמעכ"ת בקשני לחות דעתי בשאלה זו.
ואני בעניי הנני נדרש לאשר בקשני להשיב כהלכה, לפי קוצר השגתי, ואען ואומר: מאי דפשיטא ליה למעכ"ת שעיקר דין אסור המנין נובע מקרא, דכתיב: ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף, אינו מחוור, לעניות דעתי, שהרי בגמ' (יומא שם) למדו זאת מדברי קבלה מדכתיב "ויפקדם בטלאים" (שמואל א' יא) או מדכתיב "והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד" ולא למדו זה מגופה דקרא שנאמר בתורה...
...דמקרא דכי תשא לא למדנו לאסור אלא שלא לצורך, אבל לצורך כגון תרומת שקלים וכדומה לו מותר. ורבי יצחק וכן רבי אלעזר ורב נחמן בר' יצחק למדו מדברי קבלה דלא הותר לצורך אלא על ידי דבר אחר כגון שקלים או טלאים והצבעה בבזק או בכל אחר האברים, אבל לגולגלות אפילו לצורך אסור, תדע שהרי פייס התמיד ודאי שהוא לצורך מצוה ובכל זאת אינן מונים אלא על ידי הצבעה.
...לפי זה יוצא לדינא בשאלה בנדון דידן שכיון שהמפקדים נעשים לצורך בחירות וכיוצא בו ומתוך הכתב אין בהם נדנוד איסור. והנלע"ד כתבתי.
באופן דומה הסיק גם הרב ויינברג ב'שרידי אש' (חלק א סימן קמ עמוד תנ), וכן הרב ולנדברג ב'ציץ אליעזר' - אשר כתב קונטרס שלם בנושא זה: ח"ז סימן ג קונטרס מפקד התושבים.
גישה מעניינת היא גישתו של המלבי"ם, בפירושו למפקד שעשה דוד. המלבי"ם מגיע לאותה מסקנה של הרב עוזיאל מניתוח בלשני של המלים שהמקרא משתמש בהם לתיאור המפקד. קודם כל מסביר המלבי"ם מה הסיבה שספירה יכולה לגרום לנזק, ואת זה הוא מסביר בשלושה אופנים:
15. מלבי"ם (ר' מאיר לייבוש מיכל, המאה ה-19, גרמניה), שמואל ב כד, א
התורה העידה שהמניין הוא סיבה אל ביאת הנגף, כמו שכתוב "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", וזה יהיה משלושה פנים:
מצד עין הרע... אם מצד דשאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין... ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד - זכות הרבים גדול מאוד, אבל כשֶמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עוונותיו ואז יהיה בהם נגף.
ועתה, גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא ייפלא לנו מאומה על שבמניין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחילה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המניין. בשלושה השתמש פה: 'לך מנה את העם', 'ופקדו את העם' 'וידעתי את מספר העם', שהם מנה, פקד, ספר. ועוד ישמש בפועל נשא: 'נשא את ראש בני גרשון'.
וָאֹומַר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלושה, כמו 'וספרה לה שבעת ימים' 'וספרתם לכם ממחרת השבת', שעל זה לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים.
ופועל פקד בא על סכום המניין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז גם כן אל תכלית הספירה. למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על עניינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפועל פקד, 'ה' צְבָא-וֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה' (ישעיהו יג, ד)... וכן תמצא שבכל מקום שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זה אחר זה, לא יוכל להזכיר לשון פקד: 'אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן' (תהלים קלט, יח), 'כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר' (איוב יד, טז) 'תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה' (איוב לט, ב), 'וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר' (דברים כה, ב).
אולם פועל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר מה שהיה, כמו שאמר 'עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיהו לג, יג), לדעת אם חסר מהם, 'לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע (תהלים צ, יב), 'וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת' (קהלת א, טו), 'מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים' (תהלים קמז, ד), רוצה לומר שֶמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר 'אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה' (בראשית יג, טז), כי העפר לא יצוייר בו המינוי שאם יוקח אבק דק מן העפר ישא בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועל זה אמר 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל' (במדבר כג, י), תפס מינוי אצל עפר.
ופועל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גיבור ומצביא מלחמה, וכן במדרש במדבר פרק ד 'אינו אומר 'פקוד' אלא 'נשא', לשון נשיאות וחשיבות.
ע"פ הקדמה זו נבוא אל הביאור. הנה תראה שבמניין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפועל מנה (כי לא היה הכוונה לדעת אם חסר מהם) ולא בפועל ספר, כי לא היה כוונתו הספירה מצד עצמה, רק בפועל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת סכום כולל אמר פקד, וכן אצל שאול אמר ויפקדם בטלאים... אבל לא אמר 'ספור את בני ישראל' או 'ויספור' כי זה אינו ראוי, רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שייך עין הרע, ולא הטעם השלישי שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מניין והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים. אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בשלוש לשנות אלה לגלות מה היה כוונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה.
