הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"תא שמע"; תנא קמא ורבי יהודה

יומא כה ע"א-ע"ב

איבעיא להו: כשהן מפיסין, לעבודה אחת מפייסין, או דילמא לכל עבודה ועבודה הן מפייסין?
תא שמע: ארבע פייסות היו שם. ואי סלקא דעתך לכל עבודה הן מפייסין - טובא הוו! -
אמר רב נחמן בר יצחק, הכי קאמר: ארבע פעמים נכנסין להפיס, ולכל חדא וחדא היו בה טובא פייסות.
תא שמע, רבי יהודה אומר: לא היה פייס למחתה, אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה! - שאני מחתה וקטרת דחדא עבודה היא.
איכא דאמרי: דוקא מחתה וקטרת דחדא עבודה היא, אבל שאר עבודות - בעי פייס. -
מחתה אצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: הואיל ולא שכיחא, ומעתרא - נתקין לה פייס בפני עצמה, קא משמע לן.
תא שמע, דתני רבי חייא: לא לכל עבודה ועבודה מפייסין, אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו. שמע מינה.
 

1.

הגמרא מציגה בעיה. היא מביאה נסיון להוכחה ראשונה מהמשנה הקודמת בדף כב. ורב נחמן בר יצחק סותר את ההכרח בהוכחה זו.

2.
אחר כך הגמרא מביאה נסיון הוכחה מדברי רבי יהודה בברייתא והגמרא דוחה זאת ומנסה להוכיח דווקא להיפך וגם הוכחה זאת נדחית, כלומר, מרבי יהודה בברייתא זו לא ניתן להוכיח.

3.
ולבסוף הגמרא מביאה הוכחה מברייתא [של רבי חייא] ש"לעבודה אחת מפייסין" ולא לכל עבודה בפני עצמה. את ההוכחה מהברייתא האחרונה הגמרא מסיימת ב"שמע מינה". ביטוי זה מוכיח שכך היא מסקנת הסוגיה.

4.
נעיר כמה הערות על הנ"ל:

4.1
פעמיים הובאו בסוגיה מקורות תנאיים עם פתיחה של "תא שמע". בסוגייתנו רואים שביטוי זה מובא גם כפתיחה למשנה [המקור הראשון], גם כפתיחה לברייתא "רגילה" [אמנם היא בתוספתא] וגם כפתיחה לברייתא של תנא מסויים [המקור השלישי והסופי]. מכאן שביטוי זה לא מעיד בכלל על אופי המקור. אמנם בסוגייתנו כל שלושת המקורות הם מקורות תנאיים - וכך זה בדרך כלל בש"ס - אבל מצינו בש"ס גם "תא שמע" כפתיחה למובאה של פסוקים וגם כפתיחה לדברי אמוראים.

4.2
במקור השני הגמרא מביאה הוכחה מדברי רבי יהודה. שואלים תוס':

תוספות מסכת יומא דף כה עמוד ב:

תא שמע רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה כו' - תימה מאי מייתי מר' יהודה לייתי מתנא קמא איפכא וי"ל דהכי מייתי דאפילו ת"ק לא פליג עליה אלא בקטרת משום דלא שכיחא ומעתרא אבל בעלמא מודה אי נמי צ"ל דלר' יהודה הזוכה במחתה לא היה זוכה כלל

הוא שואל, הרי כמו שיש הוכחה מרבי יהודה [בשלב זה של נסיון ההוכחה] כך ניתן להוכיח להיפך מתנא קמא שחולק על רבי יהודה. עונה תוס' , שבנקודה הרלוונטית לענייננו אין מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה [ומביא הסבר נוסף]. ראה "מתיבתא, הערה ג. וראה גם שם, "ילקוט ביאורים", עמודים קכב-קכג.

4.2.1
ומה שראוי לשים לב, שהקושי למעשה גדול יותר ותוס' היה צריך לומר מדוע הגמרא בכלל הביאה את דברי רבי יהודה הרי אם תנא קמא חולק עליו הרי הכלל הוא שהלכה כתנא קמא והגמרא היתה צריכה לפשוט את הספק דווקא מדעת תנא קמא וכצד האחר בבעיה.

4.2.2
אלא יש אומרים שדעת תנא קמא בתוספתא איננה ממש "תנא קמא" אלא היא דעת תנא יחיד וספציפי - רבי אליער בן יעקב [שמובא בדף הבא בגמרא], וראה מה שמסביר שם ב"ילקוט ביאורים".

4.2.3
אלא שלכאורה אם מדובר בתנא יחידי שהוא ה"תנא קמא" הרי מובן מדוע הגמרא מביאה דווקא את דברי רבי יהודה, כי - כנראה - במחלוקת תנאים יחידים ההלכה היא כרבי יהודה כי היה "בתראי" לעומת רבי אליעזר בן יעקב [וכנראה פוסקים ש"הלכה כבתראי" גם כשמדובר בתקופת התנאים!]

4.3
אם הגמרא ידעה שהמקור השלישי מהווה הוכחה ברורה לאחד מצדדי הבעיה מדוע הגמרא היתה צריכה להביא גם את המקורות הקודמים!
זאת שאלה כללית בש"ס שמתאימה לרוב הסוגיות בש"ס, כשהגמרא דנה ומתלבטת ומגיעה למסקנה ומדוע לא השמיטו את כל הדיון המוקדם!

4.3.1
אלא כדי שלא יאמר מישהו [אם לא היו מביאים גם את המקורות שנדחו] שיש מקור נוסף שלא דנו בו ואולי היה בו כדי לשנות את הדין!

4.3.2
ונראה לומר יותר פשוט: אחרי שפושטים את הבעיה מהמקור האחרון הרי שיש להסביר גם את שני המקורות הראשונים באופן שיתאים לדברים שמוכחים מהמקור האחרון שהתקבל למסקנה!