רני ושמחי בת ציון
יומא ט ע"ב
"ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא! סנינא לכו, דכתיב (שיר השירים ח) אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו (כך קצת חזון שכינה היה שם, וכלו לא היה. רש"י), עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו...
כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה: לאו היינו טעמא, אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב (בראשית ט) יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אף על גב דיפת אלהים ליפת - אין השכינה שורה אלא באהלי שם".
כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר שני אות כד:
"אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'. כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם".
לכאורה קשה, הרי אלו הם דברי ריש לקיש, ואילו מסקנת הגמרא כרבי יוחנן שהלכה כמותו לגבי ריש לקיש חוץ מבג' מקומות (מסכת יבמות דף לו ע"א).
אלא שאין כלל הכרח שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש בענין חומרת ההמנעות מהעליה לארץ המונעת את גילוי השכינה. ודבריו: "לאו היינו טעמא" פירושם שאין זה הטעם היחיד. ואדרבה, רבי יוחנן החמיר יותר והוסיף שגם אילו בסופו של דבר היו עולים כולם כחומה לא היה די בכך, כיון שתחילת יוזמת העליה לארץ וגם בנין בית המקדש נעשו בידי מלך פרס.
