טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
שהיו מביאות מור ואפרסמון – מור
"וברגליהן תעכסנה - אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס" (יומא, ט ע"ב).
שם עברי: מור שם באנגלית: Myrrh שם מדעי: Commiphora Myrrha
שם נרדף במקורות: סטכת
הנושא המרכזי: לזיהוי המור והסטכת
מתוך מדרשו של רבי יצחק משתמע באופן חד משמעי שהמור והאפרסמון הם מיני בשמים המופיעים גם במצב נוזלי ולא רק כמיני קטורת גבישיים שריחם נודף כאשר הם בוערים. על זהותו של האפרסמון ראו במאמר "כדאמר רב פפא בפרסמא דכיא" ואילו עתה נעסוק במור (1). זיהויו נתון למחלוקת ונפתח בשיטה הסבורה שבושם המור מופק מכמה מיני עצים קוצניים קטנים, בעלי עלים תלתניים, השייכים לסוג מור (2). העיקרי בהם הוא עץ המור (Commiphora Myrrha) (תמונות 1-2) ומינים בולטים נוספים הם Commiphora schimperi ו - Commiphora habessinica.
הפקת השרף מתבצעת על ידי פציעת קליפת העץ בחתכים רבים המגיעים עד לצינורות הובלת המוהל (שיפה) דבר הגורם לשרף לזלוג החוצה. שרף המור שעוותי והוא מתקשה במהירות. לאחר איסופו השרף מתקשה ונעשה מבריק וצבעו צהוב אטום או שקוף. במהלך הזמן הוא הופך כהה ומופיעים בתוכו פסים לבנים. מצב צבירה זה מסביר מדוע המור עלול לחצוץ בדומה לזפת: "אלו חוצצין בכלים: הזפת והמור בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ וכו'" (מקוואות, פ"ט מ"ה).
כיום נאסף רוב השרף משיחי בר והשרף מופרש מאליו בקיץ כאשר הצמח בשלכת. בעת העתיקה ערכו של המור היה כמשקלו בזהב ובעיתות מחסור ערכו היה רב אף יותר. הוא שימש במהלך ההיסטוריה כבושם, קטורת וכתרופה. עדויות על שימושו נמצאו בכתובות רבות כמו תעודות אכדיות, מצריות וארץ ישראליות. באחת מתעודות כתבי אוגרית נזכר "כד שמן מור". הוא מוזכר בתעודות תענך (המאה ה – 15 לפנה"ס) ובתעודות אל-עמרנה (3). בין תעודות אלו קיים מכתב ממלך גזר המבקש ממלך מצרים שישלח לו מור לרפואה.
תפוצת עצי המור היא באפריקה, ערב ומזרח הודו באיזורים צחיחים למחצה לרוב על תשתית סלעית. יש חוקרים הסבורים שהמור גדל גם בארץ-ישראל אך עדיין אין לכך ראיות מספיקות. עדות יחידה היא מכתב שהתגלה על שבר כלי במצדה שבו מוזכר המור. יוסף בן מתתיהו הזכיר בספרו "מלחמות היהודים" בין צמחי הבושם שגדלו באזור יריחו את ה"מירובלנוס". י. פליקס העלה את האפשרות שמדובר באחד ממיני המור. הוא הצליח לגדל פרטים אחדים באזור עין גדי ובאוניברסיטת בר-אילן. ז. עמר מוצא את זיהוי זה קשה משום שלדעתו "מירובלנוס" הוא שמם של שני צמחים אחרים שמהם הופק שמן. אחד מהם הוא הצמח מורינגה רותמית (Moringa peregrina) (תמונות 3-4) שגדל בימי הביניים בבקעת הירדן ומזרעיו הפיקו שמן לתעשיית התמרוקים והרפואה. גם מהמורינגה ניתן לאסוף שרף רפואי המופרש כתוצאה מעקיצת חרקים.
 |
|
 |
|
תמונה 3. מורינגה רותמית |
|
תמונה 4. מורינגה רותמית - פריחה |
הרחבה
השם מור מופיע עם שינויים קלים בכמה שפות שמיות: באכדית מֻררֻ, בארמית מירא, מורא, בערבית מֹר. בכתבי אל-עמרנא מֻאֻרַ. מקור השם הוא כנראה בטעמו המר של השרף. מהשמית הועבר השם ללטינית (myrra, murra) וממנה לשפות האירופאית (באנגלית myrrh ובגרמנית myrrhe). ביוונית משמש המונח Myrrha כשם כללי לבשמים. הרמב"ן (שמות, ל כ"ג) זיהה גם הוא את המור באופן זה ומעניינת ההשוואה שהוא עורך בין שמותיו בשפות השונות:
"והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר (אדום) ואביץ (לבן), ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים"(4).
שם נרדף למור הוא סטכת המופיע בתלמוד ובמדרשים: "מאי שמן המור? רב הונא בר חייא אמר: סטכת, רב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שלא הביאה שליש" (מועד קטן, ט ע"ב, שבת, פ ע"ב ועוד). לדעת י. פליקס ייתכן שרב ירמיה ורב יהודה לא חלקו על רב הונא בר חייא אלא ציינו את השמן שבו הומס המור. שמן זית בשלב המוקדם חסר את הריח האופייני לזיתים בשלים ולכן קולט היטב את ריח המור. יש שסברו שלשמן האנפיקנון כשלעצמו היו תכונות רפואיות. בתרגום השבעים (תהילים) מופיעים השמות stakte ו – Smyrna הנזכרים אצל דיוסקורידס בהקשר לצמח Myrra. באופן דומה תירגמו גם הוולגטה והפשיטתא. רבינו חננאל (שבת, פ ע"ב) פירש: "קורין אותו סטכת – ויש שקורין אותו סטקת. והוא בלשון ארמית שומא דמורא ובלשון ישמעאל לבן אל נאמן. וריחו טוב. ולא מן הרמונים הוא אלא כך נקרא וממימי שרף הוא והוא הנקרא עוד בלשון ארמית מירא והוא תרגם מר דרור". מופע שונה של המור שמקורו בשם סטכת מופיע למשל במדרש ויקרא רבה (וילנא, ויקרא, פרשה ה'): "וראשית שמנים ימשחו ר' יהודה בר יחזקאל אמר זה שמן אסטקטון רבי ינאי אמר זה שמן אנפיקינון שהוא משיר את השער ומצהיר את הגוף". "אסטקטון" הוא כנראה "סטכת" בתוספת 'א' פרוסתטית(5). יתכן והשם סטכת אינו זהה לחלוטין למור אלא מציין איכות מיוחדת. פליניוס כתב ש"סטכת" הוא שרף המופרש מעצמו לפני פציעת העץ ונחשב ליקר מבין מיני המור. ויש שקורין אותו סטקת. והוא בלשון ארמית שומא דמורא ובלשון ישמעאל לבן אל נאמן. וריחו טוב. ולא מן הרמונים הוא אלא כך נקרא וממימי שרף הוא והוא הנקרא עוד בלשון ארמית מירא והוא תרגם מר דרור". ייתכן והשם סטכת אינו זהה לחלוטין למור אלא מציין איכות מיוחדת. פליניוס כתב ש"סטכת" הוא שרף המופרש מעצמו לפני פציעת העץ ונחשב ליקר מבין מיני המור.
המור מוזכר במקרא 12 פעמים מהן 8 פעמים בשיר השירים. בתורה הוא מוזכר בין ארבעת הסממנים שמהם הותקן שמן המשחה: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וכו'" (שמות, ל כ"ג). אונקלוס תירגם: "ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא וכו'" כלומר מור זך. למור היה תפקיד קוסמטי כפי שנאמר במגילת אסתר (ב י"ב): "... כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חודשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. בשיר השירים המור מופיע בין בשמים אחרים בהקשרים שונים. הרעיה נמשלה למור: "גן נעול אחותי כלה ... שלחיך פרדס רמונים ... מר ואהלות עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים, ד י"ב-י"ד). "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי" (שם, ה א') ופסוקים נוספים. בכתובים ניתן למצוא התייחסות לשני מצבי הצבירה בהם השתמשו בהמור. מחד גיסא השתמשו במור כנוזל כאמור בפסוק: "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עבר על כפות המנעול" (שם, ה ה') ו"שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר" (שם, ה י"ג). ייתכן והמיסו את השרף בשמן ("אנפיקנון שמן זית שלא הביאה שליש") או בכוהל. מאידך גיסא השימוש במור היה בהקטרתו כשרף מוצק ואז כינויו היה "צרור המור דודי לי וכו'" (שם, א י"ג).
בספרות חז"ל המור מופיע מעט ורוב איזכוריו הם סביב דרשות הפסוקים בשיר השירים. בברייתא המובאת במסכת כריתות (ו ע"א) נמנה המור בין שבעת הסממנים שנוספו לארבעה שנמנו בתורה "ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום וכו'". בשיר השירים רבה (וילנא, פרשה א י"ג) אנו מוצאים: "צרור המור דודי לי, מהו צרור המור, ר' עזריה בשם ר' יהודה פתר קרייה באברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים וכו'".
בהמשכו של מדרש זה ניתן למצוא רמזים למאפייני המור: "מה המור הזה אין ריחו מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שליקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורים וכו'". הכוונה כנראה לשרף המור המוצק המפיק ריח רק אם מבעירים אותו כמוגמר. "כי מי שליקטו ידיו מתמרמרות" הכוונה לטעמו המר של המור. על יכולתו של המור להתקשות ולהדבק לעצמים קשים אנו לומדים בתוספתא (מקוואות, צוקרמאנדל, פ"ו הלכה ט"ז): "המור והקומוס בין בכוס בין בצלוחית בין בתמחוי בין בקערה בין מתוכן בין מאחוריהן בין מבית האומן בין מבית בעל הבית בין מלמטה בין מצדדין הרי אלו חוצצין וכו'". שרף המור הקרוש דומה לקומוס ששימש לאטימת כלים(6). הקומוס (ביוונית kommi ובלטינית kommis) הוא שרף עץ השיטה. שני שרפים אלו נחשבו כחומרים חוצצים בכלים. על הדמיון ביניהם אנו לומדים ממדרש המזהיר מפני זיוף המור בעזרת הקימוס שערכו נמוך: "... או מה אילו ואילו מיוחדים דברים שאיפשר לדעתן דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין, גלוביא בשמן, מי מעיין בדבש, חלב חמור בקטף, קימוס במור וכו' ... מנין, תלמוד לומר על שקר, על כל דבר שיש שקר" (ספרא, ויקרא דבורא דחובה פרשה יב ז'). בסוגייתנו היחס למור הוא כבושם בעל השפעה חזקה על המריח אותו ומושך אותו לדבר עבירה.
מסורת אחרת מזהה את המור עם בושם המופק מבלוטה של אייל המושק (על אייל זה ראו ב"חוץ ממושק שמין חיה הוא"). רס"ג תרגם "מור – איל מסךּ" (???). הערוך (ערך "מר") מביא אף הוא את פירוש זה אך גם פירוש נוסף המזהה את המור עם שרף אלת המסטיק הנקרא מסטיכי: "... מור ואהלות בלשון יון מוסקו ... איכא דאמרי מור מסתיכ"ו כדאמרינן בתוספתא המור והקומוס". גם הרמב"ם זיהה את המור עם אייל המושק: "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום וכו'". הראב"ד השיג עליו: "המור הוא הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף" (הלכות כלי המקדש, פ"א הלכה ג').
ה"אבני נזר" (או"ח סו"ס כ"א) הקשה על הרמב"ם שהרי בגמרא (כריתות, ו ע"ב) נאמר שדורשים בקטורת כלל ופרט וכלל. מהמילה "נטף" מרבים מין אילן ומשחלת גידולי קרקע ואם כן אין ריבוי למור שהוא מין חיה וכיצד ייתכן שהוא אחד מסממני הקטורת? מתרץ "אבני נזר" שייתכן והרמב"ם מבדיל בין "מור" עם "וא"ו" ל"מר" ללא "וא"ו" ומדובר במינים שונים. מקשה "אבני נזר" על הצעה זו מפירוש הרמב"ן על התורה ממנו משתמע שבקטורת ובשמן המשחה מדובר במין זה ומתרץ:
"... ורמב"ן בפי' התורה שכל ד' מינים שבשמן המשחה נותנים בקטורת על סמים דלעיל קאי. אולם זה רק על דרך הפשט. לא על דרך לימודים שבגמרא. ושבעים פנים לתורה".
אודה למי שיאיר עיני בשאלה הבאה: מדוע הקשה ה"אבני נזר" על הרמב"ם ש"גידולי קרקע" אינם כוללים את המושק הרי הגמרא בעירובין (כז ע"ב) כוללת גם בהמות (ואולי גם חיות) ב"גידולי קרקע". לגבי הערת הראב"ד על הרמב"ם: "... אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה וכו'" מעניין לציין שהפוסקים חלוקים לגבי כשרותו של בושם המושק. למשל, במשנה ברורה (סי' רט"ז ס"ק ז') אנו מוצאים:
"כמו המוס"ק - ובלשון לעז פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה [ו] והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל".
גם האבן עזרא (שמות, ל כ"ג) מזהה את המור עם המושק: "ומלת מר קשה. והגאון תרגמה מוש"ק. והנה איננו מעצים, אעפ"י שיש לו ריח טוב. אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים, כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. והנה הוא מלוקט. ואומרים המביאים אותו, כי הוא נעשה בגרון הצבי. והנה כתוב וידי נטפו מור. אולי כן הוא בהיותו לח". אבן ג'נאח (ערך "מור") מביא את פירוש הרס"ג ודוחה אותו משום שהוא "איננו צמח שיארה". בנוסף הוא מביא שני פירושים אחרים: "... ויש מי שאמר שהוא פרח הנקרא נסרין ... ואמר רבינו האיי ז"ל בפירוש שבת שהוא השרף הנקרא בערבי לובני רהבאן והוא שרף שיש לו ריח טוב וזה הפירוש נאות לאריתי מורי". ייתכן ולובני רהבאן הוא הלבנה (Styrax officinialis) אך לדעת י. פליקס מעולם לא הפיקו מעץ זה שרף. הוא מוכיח מהגמרא בכתובות (עה ע"א) העוסקת בתרופה כנגד הזעה מרובה שלא יתכן שהמור הוא המושק. על פי נוסח הערוך נאמר שם: "במקוה דחמרא ומורה ומושקון"(7). העברת הזיעה היא על ידי רחצה ביין, מור ומושק וא"כ מדובר בחומרים שונים.
(1) פירוש רש"י בסוגיה מעורר קושי שהרי לכאורה זיהה את המור עם האפרסמון. הסתירה בין פירושיו רומזת אולי על כך שמדובר בשיבוש כלשהו. במנחות כתב: "סטכתא - שקורין בלשמ"א" כלומר "בלסמון" המזוהה ברמת וודאות גבוהה עם האפרסמון. לעומת זאת בפסחים (מג ע"א) נאמר בפירושו: "סטכת - לא איתפרש". בעל "מוסף הערוך" (ערך "מר") כתב: "... והמר הוא מין שרף הנוטף ממין עץ והמעולה במינו שהוא שמן כמו בלסמון, נקרא בלשון עברי צרי ובלשון העמים אסטקטון פי' דבר הנזל וכן אמרו חז"ל הצרי אינו אלא שרף, ואמרו עוד שמן המור אסטקטון". בדומה לדברי רבי יצחק הוא הזכיר יחד את המור והבלסמון כשני מינים שונים.
(2) על סוג זה נמנה גם מור הגלעד ממנו הפיקו את שמן האפרסמון.
(3) מכתבי אֶל-עַמַארְנָה הם ברובם מכתבים שנכתבו על ידי שליטים שונים, אל מלך מצרים ומתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס. רוב המכתבים נשלחו מכנען שהייתה בתקופה זו תחת שלטון מצרי.
(4) באופן מפורש יותר, על דמיון השמות בין השפות, כתב בעל "מוסף הערוך" (ערך "מר"): "שמות הבשמים נעתקו מלשון עברי אל לשונות יון רומי וישמעאל והעד מר חלבנה לבנה אהלות קציעה קנמון נרד כרכם כי כן שמותם עד היום אצלם".
(5) במקבילות למדרש זה מוזכרים שמות שונים המייצגים בושם כלשהו אך קשה לדעת אם בחלקם או בכולם הכוונה לבושם המור ומדובר בגרסאות שונות או בשיבוש. ייתכן גם שהכוונה לבשמים שונים. בבבלי (שבת, סב ע"ב) נאמר: "וראשית שמנים ימשחו, אמר רב יהודה אמר שמואל: זה פלייטון". במדרש ויקרא רבה (מרגליות, ויקרא פרשה ה'): "וראשית שמנים ימשחו (שם, עמוס, ו' ו'), רב יהודה בר יחזקאל אמר זה שמן אונפקינון שמשיר את השיער ומחליק את הגוף. ר' חנינה אמר זה שמן אנטכטן".
(6) יש שגרסו במשנה במקוואות במקום "מור" "חמר" וכך הסבירו את החציצה בכלים. גרסה זו מובאת למשל בערוך (ערך "מר"): "... איכא דאמרי החמר, חמר כמו והחמר היה להם לחומר".
(7) הגירסה בגמרא שלפנינו היא: "רב אשי אמר: זיעה אמזוהם קא רמית? התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא".
רשימת מקורות:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 138-139).
ז. עמר, 'ספר הקטורת', תל-אביב תשס"ב, עמ' 95-104.
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל (89-97).
לעיון נוסף:
ערך מור בויקפדיה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
