סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

 

כוחו של השם / הרב דוב ברקוביץ

יומא לט ע"א-ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

מתוך השאלות והעדויות שבגמרא, אפשר לרקום תמונה של מה שהתרחש במקדש ברגע רב ההוד של הזכרת השם המפורש

אחד מרגעי השיא של עבודת כהן גדול במקדש ביום כיפור הוא אמירת השם י-ה-ו-ה "במפורש". שמעתי חכמים וצדיקים מהדור הקודם, שהעידו על עצמם שבשעת תפילת מוסף ביום כיפור היו רואים עצמם עומדים במקדש ממש, שומעים את "השם יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה", כדברי הפיוט, והיו "נופלים על פניהם" – שם במקדש, לא במקום תפילתם.

במשנה מוזכרת אמירת השם על ידי כהן גדול בארבע נקודות בעבודה: בוידוי על חטאיו ועל חטאי משפחתו הנעשה על הפר שלו (לה ע"ב); בוידוי על פרו בשם הכוהנים (מא ע"ב); בוידוי בשם כל עם ישראל הנעשה על השעיר לעזאזל (סו ע"א); בהטלת הגורלות לקבוע איזה שעיר יוקרב על המזבח כקרבן חטאת לה', ואיזה יישלח לעזאזל (דף לט ע"א). הברייתא בדף לט ע"ב מסכמת כך:

תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום: שלושה בוידוי ראשון, ושלושה בוידוי שני, שלושה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות.
 

רבדים של התגלות

בספר דברים מופיע איסור להקריב בכל מקום אשר "תאוה נפשך", והקרבן מותר רק במקום "אשר יבחר ה' א-לוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם". (דברים יב, ה'). האם "שמו" הוא רק כינוי, או גם מאפיין מהותי של המקום? באיזה מובן יכול "שמו" לשכון במקום? איך מגדיר "שמו" את המקדש? פסוק נוסף, המחבר בין מקום עבודת ה' לבין אזכור השם, מנוסח גם הוא באופן חידתי – "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כ"א).

בפיהם של נביאי המקרא שמות שונים לבורא העולם. כל שם מתאר אופן הופעה שלו, פן דרכו נפגש האדם עם גילויו ויודע אותו. כל שם הוא רובד של התגלות. אפשר, למשל, לפרש את התפתחות קשר האדם עם הבורא בספר בראשית וספר שמות דרך שימוש בשמות שונים המעמיקים את התודעה הא-לוהית של האדם. תודעה זו עוברת מהשם "א-לוהים", המכנה את הופעת הא-לוהות בעולם דרך כוחות החיות שבטבע הבראשיתי, לשם "ש-ד-י", המכנה את כוחות הפוריות שהם הבסיס של ברכת הזרע והארץ לאבות, ולבסוף לגילוי הנשגב של השם "י-ה-ו-ה", המכנה את ההזדקקות וההתקשרות שבשורש החיים עצמם.

זהותו של המקדש כשורש הקיום של השוכנים סביבו מוקנית לו לא רק מכוח לוחות הברית המונחים בארון, אלא גם מכוח השכנת השם י-ה-ו-ה, אותו שם אליו התוודע האדם במפגש הבלתי-אמצעי בסנה, בגאולת מצרים ובהר סיני.

אזכור השם "במפורש", ככתבו, אפיין את עבודת המקדש יום יום. במסגרת המצוות שחייבים לאומרן בלשון הקודש, קובעת המשנה במסכת סוטה (ז, ו'): "ברכת הכוהנים – כיצד?... במקדש אומר את השם ככתבו, ובמדינה (מחוץ למקדש) בכינויו (לא ככתבו, אלא כפי שאנו מבטאים אותו, א-ד-נ-י)". יש גם מסורת המובאת במסכת קידושין דף עא ע"א, לפיה בברכת כוהנים נאמר שם מיוחד של י"ב אותיות שנמסר רק ל"צנועים שבכהונה" – עליו רש"י כותב "שלא פירשו לנו". מאידך, המשמעות הפשוטה של המשנה בסוטה היא שמדובר באזכור מפורש של השם בן ארבע האותיות. מובן זה של "השכנת השם" מקנה מעמד מיוחד לכוח הדיבור של האדם: אזכור השם י-ה-ו-ה, לא בכינויו אלא ככתבו, בברכת כוהנים יום יום ובעבודת כהן הגדול ביום כיפור, הוא מימוש של מציאות ה' השוכן בתוך ישראל.
 

מה אמרו וכמה השתחוו?

מפרשי התלמוד היו חלוקים לגבי פרטים משמעותיים במעמד אמירת השם המפורש בבית המקדש. רב האי גאון הבין שהשם הנאמר בבית המקדש היה של י"ב אותיות, על פי המסורת שבמסכת קידושין, מה שמעצים את מימד המסתורין ועוצמת גילוי הא-לוהות. לשיטה זו, "השם המפורש" מתייחס לשם החושף את קיומו הנעלם של הבורא יותר משמות אחרים. בניגוד לשיטתו רוב המפרשים, ביניהם רמב"ם, רא"ש ובעלי התוספות, מבינים שמדובר בשם י-ה-ו-ה הנאמר ככתבו. כלומר, הביטוי "השם המפורש" מתייחס ל"שם" (המוכר) הנאמר ב"מפורש".

גם הניסוח של המשנה והברייתות במסכת יומא מעורר שאלות. למשל, בתיאור הוידוי האחרון והעיקרי של כהן הגדול, הסומך שתי ידיו על ראש השעיר המשתלח, נאמר, "והכוהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ". לעומת זאת, בתיאור של שני הוידויים הראשונים, שנאמרו על פרו של כהן גדול, מוזכר רק שהנוכחים אמרו "ברוך שם וכו'", ולא שהם השתחוו. בתיאור של הטלת הגורלות על שני השעירים אף לא מוזכרת אמירת "ברוך שם". האם השתחוו בכל פעם שנאמר השם במפורש – כפי שמופיע בפיוט שאנו אומרים במוסף יום כיפור – או שמא רק באמירת השם בעת הוידוי על השעיר לעזאזל, כפי שכתוב למעשה במשנה?

ועוד, בתיאור המקביל לברייתא של "עשר פעמים היה כהן הגדול מזכיר את השם", המופיע בתלמוד הירושלמי, נאמר "הקרובים היו נופלין על פניהם, והרחוקים היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'". מגרסה זו משתמע שאכן השתחוו בכל עשרת הפעמים שהושמע השם במפורש – אך האם כל הנוכחים אמרו "ברוך השם" (כך תוספות במסכת סוטה דף מ ע"ב בד"ה וכל כך), או רק הרחוקים שלא השתחוו? ובכלל, איך קוראים את השם ככתבו – באיזה ניקוד? ומה המשמעות של השם באותו ניקוד?
 

אנא ואנה

לפני שאציע תמונה ברורה על הנעשה במקדש בהקשר זה, אוסיף עוד שני פרטים המופיעים בתלמוד הירושלמי. הברייתא שהזכרתי ממשיכה כך: "אלו ואלו (הקרובים והרחוקים) לא היו זזים משם (מהעזרה) עד שהוא (השם) מתעלם מהן (נשכח), 'זה שמי לעולם' – זה שמי לעלם". מקור אחר בירושלמי (ג, ז') מוסיף לנו הערה משמעותית ביותר, שהפכה לאבן מחלוקת לאורך הדורות עד לקביעת נוסח התפילה בסידורים בדורות האחרונים: "אמר רבי חנייה - בראשונה (באזכור הראשון של השם בשלושת הוידויים) אומר, 'אנא השם', ובשנייה, הוא אומר 'אנא בשם'". למשל, במקרה של הוידוי השלישי בשם ישראל על השעיר המשתלח:

"אנא, השם – עוו, פשעו וחטאו עמך בית ישראל,
אנא, בשם, כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים
שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל ..."


אנא: הפניה הראשונית אל השם, "אנא", מכילה הן את המילה "אני" והן את "אנה אני בא". על-פי הגמרא בדף לז ע"א, פניה זו נלמדת ממשה אשר פנה לה' אחרי חטא העגל: "אנא - חטא העם הזה חטאה גדולה... ועתה אם תשא חטאתם" (שמות לב, ל"ב-ל"ג). בי"ג מידות הרחמים (שמות לד, ו'), המהוות את תשובת ה' לבקשתו של משה, מופיע השם י-ה-ו-ה פעמיים. כפל הגימטריה של השם הוא 52, שהיא גם הגימטריה של "אנא" (כך רבנו בחיי).

כמו מידות הרחמים, גם המילה "אנא", כפנייה לשם סליחה, מופיעה במקרא י"ג פעמים. אבל העיקר הוא, שבהתבטלות ובתחנון החבויים במילה "אנא" יש הכרה של האדם בכך שבסופו של דבר, כפרתו-היטהרותו אינה תלויה בו ובתשובתו, אלא במעשה של ה' בו. בכך נפתח האדם אל מה שמעבר לגבולותיו, ומתחילה פעולת הבורא בו.

אזכור השם: לכל אחד משלושת האזכורים של השם הנאמר במפורש בוידוי יש משמעות שונה. השם הנאמר לאחר המילה "אנא" הנו חלק מהפנייה עצמה, כלומר מבהיר למי אנו פונים – אליך השם. האזכור השני של השם, הפעם בבי"ת, הוא בקשה שה' ישתמש בשמו י-ה-ו-ה, שם שהתפרש והורחב למשה כי"ג מידות הרחמים, ככלי בו ה' יפעל באדם.

ברוח זו אפשר להציע (כפי שקרא התפארת ישראל את המשנה), שהנוכחים השתחוו רק באזכור השם במפורש בוידוי האחרון – הוידוי על השעיר הנעשה בשם כל ישראל. את ההשתחוויה יש להבין לא כתגובה לשגב בעצם שמיעת השם במפורש, אלא כהודיה על ההיטהרות הכללית שהתרחשה עבור כלל ישראל דווקא בוידוי זה – או כתנועה המבטאת את עצם ההיטהרות וההתקרבות מתוך כך לה'. על פי "תסריט" זה אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לא היתה מיוחדת ליום כיפור, אלא תגובה של הנוכחים במקדש לכל ברכה, כמו אמירת אמן לכל אזכור של שם ה' בברכות היום.

מצד שני, הברייתא בתלמוד הירושלמי – הקובעת שהשתחוו עשר פעמים – מבינה שההשתחוויה היתה תגובה לחוויית הרוממות והשגב בעצם שמיעתו של השם המפורש, אף באמירת "לשם חטאת" בהטלת הגורלות על השעירים. אך גם בשיטה זו יש להבחין הבחנה חשובה. מי שהשתחוו היו האנשים הקרובים, ששמעו בבירור את השם המפורש. אלה שעמדו מרחוק ושמעו בעמעום, או הבינו שהשם נאמר ולא שמעו דבר – לא השתחוו אלא רק אמרו "ברוך שם". אך אלו ואלו לא היו "זזים משם" חזרה אל השגרה עד שנשכח מהם מה ששמעו, או מה שחשבו ששמעו, וחזר השם להיעלמותו ולאלמותו...



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר