קידוש לרוחב המשנה / הרב דוב ברקוביץ
יומא ל ע"א - לב ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מעקב אחר הופעת הפועל קדש במשנה מגלה מעשה עריכה מקיף, המכונן על פני שישה הסדרים סולם של מצוות ומחבר את יסודות הקיום – שדה, בית ומקדש – בגדרים של הבדלה והאחדה
אבקש להעלות בפניכם הפעם הערה החורגת מהמתכונת הרגילה של הטור, בעניין קטן – אך בעיני מפליא – השובר מוסכמות על אופי המשנה ודרך עריכתה.
במשנה בדף ל ע"א ובברייתא בדף לב ע"ב מוזכר שהיו "חמש טבילות ועשרה קידושין" בעבודת הכהן הגדול ביום כיפור. הכוונה בביטוי "קידש ידיו ורגליו" היא לרחיצת ידיים ורגליים מקיתון (כד) של זהב, כאשר המים נופלים מברזי הכיור על יד ימין ורגל ימין בבת אחת, וכן על יד שמאל ורגל שמאל. השימוש בביטוי "קידוש" לכינוי פעולה זו הינו חידוש של חכמי המשנה – לשון הפסוק הינה "ורחץ". "קידוש" בהקשר זה מדגיש את ההכשרה וההכנה של אברי הכהן הגדול לשמש בעבודת הקודש.
בעבודת הכהן הגדול ביום כיפור, כל החלפת בגדים סימנה מעבר מן העבודה היום יומית, בה לבש בגדי זהב של כהן גדול, לעבודת ההיטהרות והכפרה של יום כיפור, בה לבש בגדי לבן (או להיפך). כל החלפת בגדים שכזו חייבה טבילה ושני "קידושים" – אחד לפשיטת הבגד ואחד ללבישת הבגד האחר. ה"קידוש" לפשיטה סימן התכוונות לניתוק מהעבודה בה עסק הכהן הגדול זה עתה, ו"הקידוש" ללבישה סימן את ההתקשרות לעבודה אשר עמד לעסוק בה.
מעשה עריכה מופלא
הביטוי המיוחד, "קידוש", קשור כאן למעשה עריכה מהנפלאים שהתוודעתי אליהם בכל שנות קשרי הנפש שלי למשנה.
בכל אחד משישה סדרי המשנה מתואר נושא אחד בפועל "קדש" בבניין פיעל, או בשם העצם "קידוש"; נושא אחד ולא יותר – חוץ מחריג אחד שהוא סדר מועד, בו מופיעים שני נושאים המתוארים בלשון זה. בכל אחת מהדוגמאות אין שימוש שכזה במקרא, והלשון הנו חידוש של חכמים.
להלן שש הדוגמאות:
סדר זרעים – מצוות כלאיים – הגפן "מקדש" את תבואת הדגן הנזרעת בו, כלומר הוא אוסר אותה – כמו, "גפן שיבשה – אסורה, ואינה מקדשת" (כלאיים ז, ב); ובשינוי צורה קטן "מאימתי תבואה מתקדשת? משתשריש" (כלאים ז, ז).
סדר מועד – כאמור, קידוש ידיים ורגליים של כהן גדול בעבודת יום כיפור – כמו, "הביאוהו לבית הפרווה, ובקודש היתה, פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, קידש ידיו ורגליו" (יומא ג, ו). באופן חריג, בסדר זה נעשה שימוש נוסף בלשון "מקדשין" – במשנה אחת במסכת ראש השנה, בקשר להכרזת ראש חודש על-ידי בית הדין. נעמוד על משמעותה המיוחדת של אותה משנה בע"ה בעוד כמה חודשים.
סדר נשים – כמובן, אירוסין של אישה, כמו, "האיש מקדש בו ובשלוחו" (קידושין ב,א).
בשלושת הדוגמאות הללו השימוש בביטוי "קידש" או "קידוש" חוזר על עצמו פעמים רבות.
סדר נזיקין – באופן מפתיע, דווקא בסדר שנראה מרוחק מיסוד ה"קידוש", הצפין מי שהצפין בפינה רחוקה את היהלום שבכתר – השראת השכינה ממש.
אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים (יריעות התוחמות את העזרה במקדש), קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא (עדויות ח, ו).
סדר קדשים – איסור שימוש לשם חולין של כל קרבן שעלה למזבח, על אף שנפסל, כמו, "המזבח מקדש את הראוי לו" (זבחים ט, א).
בשתי הדוגמאות הללו השימוש בביטויים הנו כמעט חד-פעמי.
סדר טהרות – מעשה פיזור אפר שריפת פרה אדומה על חבית של מי מעיין השילוח. השילוב בין גרגרי מוות הפרה ושורש החיות שבמים, מטהר בהזאה כל מי שהיה טמא מת. לדוגמא, "המקדש ונפל הקידוש על ידו, או על הצד, ואחר כך נפל על השוקת – פסול" (פרה ו, א).
מחוץ למקדש ובתוכו
אין במשנה כל אזכור של אמירת "קידוש" בשבת ובחג בלשון זה, למרות שהברכות, "מקדש השבת" ו"מקדש ישראל והזמנים", מוכרות למשנה – מה שמדגיש את הבחירה המכוונת בדוגמאות שציינתי למעלה. חשיבותה של עריכה זו משתקפת גם בעובדה שבמצוות כלאיים אכן מופיע הפועל "קדש" במקרא, אך בצורה של "יקדש" בבנין קל, כאשר משמעותו הנה שתבואת הדגן אוסרת את פרי הגפן. במשנה, כאמור, הפועל מופיע בבניין פיעל ובמשמעות הפוכה, שפרי הגפן אוסר את תבואת הדגן. לא נעמוד על כוונת ההיפוך כאן.
אם נסדר את הדוגמאות באופן שונה מרצף הסדרים עצמם, נגלה מבנה המעמיק בהרבה את משמעות העריכה המיוחדת. שלושה מקרים מתרחשים מחוץ למקדש: הגפן והדגן נאסרים מכוח ההנגדה של כוחות חיות א-לוהיים ראשוניים; האישה נאסרת על כל הגברים חוץ ממי שהיא מוכנה לקבל ממנו קידושין; טמא מת נטהר בכדי שיוכל להיכנס למקדש. שלושת המקרים האחרים מתייחסים למציאות שבתוך המקדש: ידיו ורגליו של הכהן הגדול נחנכות לעבודות המקדש; הבאת קרבן למזבח מעלה אותו לדרגת קדושת הגוף גם אם נפסל; ו"קדושה ראשונה", השראת השכינה במקדש שלמה, קידשה את מרחב הר הבית וירושלים לאכילת קדשים גם לאחר החורבן.
חלוקת הדוגמאות לשתי קבוצות ברורות אלו אינה מקרית, שהרי אפשר לראות בהן "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", סולם שאפשר לעלות או לרדת בו. כיוון העלייה הנו: מהנעשה בשדה לבניין בית האדם, מבית האדם להיטהרות בכדי להתיר כניסה למקדש, מהכניסה למקדש להכשרת כהן הגדול לעבודת ה' במקדש, משם להעלאת קרבן לריח ניחוח על שולחן ה', ולהשראת השכינה בקודש הקדשים, תנועה המתחילה את כיוון הירידה בסולם בגין השתתפות האדם באכילת הקרבן במקום קדוש.
מרקם של יחסי גומלין
בעלייה או בירידה בסולם מודגשים מובנים שונים של הפועל "קדש": המובן האוסר, המפריד והמבדיל, היוצר מגבלות וגבולות, והמובן המאחד, היוצר התקשרות, התכוונות ובסופו של דבר האחדה. במצוות כלאיים קיים רק הפן האוסר והמבדיל (בין שורשי צמחים שונים). בקידושין של אישה קיימים שני המובנים גם יחד – האישה נאסרת כהקדש, אך באותו מעשה ה"מקדש" אותה היא גם מתחברת, לאדם ולגבוה. בקידוש אפר הפרה במים חיים מתבטל עצם יסוד ההפרדה, שהוא המוות, בכדי שטמא מת יוכל להתקרב לשורש החיים, שהוא במקדש. קידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים יוצר תנועת ההתקשרות של כהן הגדול לעבודתו, עבודה שתביא אותו פנימה באופן מיוחד, לכפר ולטהר "מול פני הכפורת אשר על ארון העדות". המזבח אוסר את הקרבן לשימוש בחולין אף אם הוא נפסל, בכך שהוא מעלה בשר וחלב כלפי מעלה. השראת השכינה בקודש הקדשים יוצרת מרחב, מוגדר בזמן ובמקום, של התקשרות לבורא.
בעריכה זו, העוברת במשנה כולה, נוצר מרקם של יחסי גומלין, בו כל אחד משש המצוות משפיעה על האחרות ומושפעת מהן. נוצרת מציאות דינאמית אחת, מורכבת ושלמה, המחברת את יסודות הקיום – שדה, בית אדם ובית ה' – בגדרים של הבדלה והאחדה.
מערכת זו נחשפה לי שעה שנפל בחלקי ללמוד מסכתות כלאיים ופרה כחלק מאחריותי באבל של אבי זצ"ל. לאחר ששמתי לב לשני "הקידושים" השונים כל כך במסכתות אלו, ונזכרתי באלו שבמסכתות קידושין ויומא, יצאתי לדרך בחיפוש אחר אחרים. בטוחני שבמבנה הרוחבי של שישה סדרי משנה ישנן עוד תופעות מפליאות כגון זו. אשמח לשמוע מהקוראים הצעות לכך.
