פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"נמצאה קשורה לסכין הרי היא כסכין"
הראיה המופלאה מדיני סכין בערב פסח להלכות ירושה
שקלים כא ע"ב
מעשה ביהודי שכתב בכתובה של אשתו כי לאחר מותו תיקח מנכסיו כך וכך וכן את כל התכשיטים שהכניסה לביתו וכן את כל התכשיטים שיקנה לה - כולם יהיו לה לאחר מותו. לאחר תקופה מת אותו אדם בפתאומיות, ומריבה נפלה בין יורשי האישה (שהיתה חולנית מאוד עוד בחיי בעלה) לבין יורשי הבעל, משום מעשה שהיה - בביתם של הזוג נמצאו בחבילה אחת, מטפחת ראש יקרה של האשה (המכונה "שטערן טיכל") יחד עם עוד פנינים, אבני חן ושרשרת זהב.
יורשי האשה - שכאמור טענו בשמה מאחר שזו היתה חולנית באותה שעה, טענו שכל מה שנמצא באותה חבילה - הכל שלה, כולל אותן פנינים המונחות לצד ה'שטערן טיכל', לאחר שנראה בבירור שאותן פנינים הוצאו מהמטפחת על מנת לשבץ במקומן אבנים גדולות יותר. ומאחר שאותן פנינים הן שלה, מוכח שגם שאר הדברים שמונחים באותה חבילה שייכים לה, לפי שהבעל קנה אותם עבורה ולפי מה שכתב בכתובתה - כל מה שיקנה עבורה, יעבור אליה לאחר מותו.
יורשי הבעל שהו באותה עת אסורים בבית הסוהר בשל פרשיה אחרת בה הסתבכו ומלבד בת אחת שטענה בשמם על ידי כתב הרשאה שנתנו לה, לא היה מי שיטען עבורם בעוז. ועם זאת, אותה בת טענה כי אמנם המרגליות שהוצאו מהשטערן טיכל הן אכן של האשה, אבל שאר התכשיטים שנמצאו באותה חבילה אינם שלה ואף לא נקנו על ידי בעלה עבורה, אלא עבורה ועבור אחיותיה והן שצריכות לרשת זאת כעת לאחר מותו.
וכדרכם של יהודים בכל הדורות, נשלחו הדברים לבירור ובאו לפני רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יוסף שאול נתנזון רבה של לעמברג ובעל שו"ת 'שואל ומשיב'.
בפתח דבריו מבאר ה'שואל ומשיב' (מהדורה א חלק ב, קפה) כי סוגיא זו נידונת בהרחבה כמי שהוא מחויב שבועה ואינו יכול להישבע שמשלם והוא מאריך לדון באיכות טענותיהם של יורשי האשה אל מול יורשי הבעל כאשר נראה כי זהו הדין של הטוען לחבירו "מנה אתה חייב לי" והלה משיב "חמישים אני יודע וחמישים איני יודע" שמתוך שאינו יכול להישבע שבועת מודה במקצת - משלם גם את אותם חמישים שאינו יודע (שולחן ערוך חושן משפט עה, יג ושם טז לגבי יורשים). ומאידך לגבי יורשים אם היורש טוען חמישים אני יודע וחמישים איני יודע פטור משבועה ולעומת זאת אם טוען חמישים אני חייב וחמישים אני פטור, הרי הוא ככל מודה במקצת וחייב שבועה מדאורייתא.
בנידון שלפנינו נמצא שטענת יורשי הבעל כי אכן האבנים הקטנות שהיו בשטערן טיכל מתחילה שייכות ליורשי האשה ואילו השאר אינו שלהם, פעלה כנגדם (בשונה מאם היו טוענים שאינם יודעים) לפי שאז נמצאו כשאר מודה במקצת החייב בשבועה. ואף שחלק מהיורשים נמצאו בבית הסוהר, מכל מקום כיון שנתנו לבת לטעון בעדם, הרי טענת ברי שלה עמדה אף להם לרועץ.
בחתימת דבריו מביא השואל משיב ראיה נוספת ומפתיעה לטובת יורשי האשה מסוגייתנו, בה דנו לגבי סכין המיוחדת לשחיטה שנמצאת בירושלים בערב פסח שאפשר לשחוט בה מיד ואין צורך להטבילה תחילה, כי חזקה שבעליה הטבילוה וטיהרוה. שונה דינה של קופיץ - היא סכין שמיועדת לחתוך עצמות ואינה מיוחדת דווקא לשחיטה ולפיכך יש צורך להטבילה אם נמצאה בערב פסח. אבל אם נמצאת קשורה לסכין - הרי היא כסכין ואם הסכין טהורה אף היא טהורה.
וכדינן של סכין וקופיץ הנמצאות יחד שדינן אחד ואנו אומרים שמה שעלה עם הסכין - עלה עם הקופיץ, מבאר השואל ומשיב כי הוא הדין לגבי השאלה שלפניו, שכיון ששאר התכשיטים נמצאו עם השטערן טיכל שהיא ודאי של האשה, אם כן מן הראוי לומר שכל מה שמונח עם השטערן טיכל הוא שלה ועל כן דינה לזכות בכל התכשיטים.
