הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

והתירוהו משום שני דברים - מי התיר?

שקלים כ ע"א

גדי צלי אשתכח באסרטי דגופתא והתירוהו משום שני דברים 
משום מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים 
משום מציאה דתני המציל מיד הארי מיד הגייס משונת הים ומשונת הנהר ומאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן 
משום רוב מהלכי דרכים משום שחיטת גוי 
ואישתכח מן דבית רבי

1.
במציאת בשר יש לדון בשני תחומי הלכה שונים, האחד - דיני מציאה שבתחום ענייני ממונות, והאחר - כשרות הבשר - שבתחום דיני איסור והיתר.

2.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה ב:

לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא א ידע יחזיר. +/השגת הראב"ד/ לפיכך המציל מן הנהר וכו' אם ידע ודאי שנתיאשו וכו'. א"א אלו דברי תימה הם.+

3.
הגהות מיימוניות הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה ב:

[א] דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי ואף על גב דמשמע התם פרק אלו מציאות דלאביי מיירי כשאין הבעלים יכולין להציל לאו דוקא שהרי אם אין יכולין להציל כלל אפילו בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שאבודה ממנו ומכל אדם כן פירש רבינו יהודה בשם ר"י.
ואפילו היו הבעלים מרדפין וצועקין נעשה כצווח על ביתו שנפל ואין בכך כלום
אלא כך הפירוש יכולין להוציא בתחילת השטיפה עד שתתחזק ולא יודע של מי הוא ס"ה ע"כ:

כנראה שסוגייתנו קשורה למחלוקת - במסכת בבא מציעא דף כא ואילך - של "יאוש שלא מדעת", שהלכה כאביי שלא נקרא יאוש, ואולי לכן הרמב"ם פוסק שרק אם המוצא יודע בוודאות שהיה בפועל יאוש ברי רק אז מועיל למוצא לקבל את האבדה.
ולפי זה נראה שיש לפרש את הביטוי בסוגייתנו "מפני שהבעלים מתייאשין מהן", שהמוצא יודע שהבעלים התייאשו.
הדיון הנוסף בקשר לכשרות הבשר תלוי בשאלה אם מניחים שהבשר היה של יהודי
ראה גם שוטנשטיין הערה 14

4.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רנט סעיף ז:

המציל מהארי והדוב {טו} וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש"י), {טז} הרי אלו שלו טז] אפילו הבעל עומד וצווח. הגה: מ"מ <ג> טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר סעיף ה'. ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, יז] אם גזר המלך או ב"ד {יז} חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא (ג) יח] או הפקר ב"ד הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פרק אלו מציאות). {יח} ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם, אם הוא דבר שיש בו סימן מסתמא לא הוי יאוש. הגה: ד יט] ואם הוא דבר שאין בו סימן, אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה, או שאינו שם, שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין, לא זכה בהן המוצא (טור). [ג] {יט} אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד, והוא עומד ואינו רודף אחריו, ודאי מייאש. וסתמא (לא) הוי יאוש (תוספות ומרדכי פ' הנ"ל). כ] אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן, הוי הפקר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן).

בפשטות הוא לא פוסק כרמב"ם אלא מפרש את הביטוי בסוגייתנו "מפני שהבעלים מתייאשין מהן" במשמעות של "אבודה ממנו ומכל אדם", שההלכה קבעה שבמקרים אלה המצב מוגדר כיאוש וודאי מבלי להתייחס כלל לעובדה במציאות האם המאבד המסויים התייאש בפועל או לא - ובזה אין מחלוקת.
כהסבר הבא:

5.
סמ"ע סימן רנט ס"ק טז:

יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואפילו אמר לא מייאשנה, ואפילו מרדף אחר שטיפה, בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם, וה"ל כצווח

בכל אופן סוגיה זו קשורה לדיון ארוך במסכת בבא מציעא דף כא ואילך.

6.
ונראה לחדש: סוגייתנו מנסחת את הפסק כך "והתירוהו משום שני דברים", ונראה שהכוונה היא, שבית הדין באותו מקום שקרה המקרה תיקן תקנה שאבידה זו תוכרז כאילו היה יאוש [וראה ב"רמ"א" שצוטט לעיל שיש לחכמים סמכות לתקן תקנות בענייני אבדה].

7.
חידוש נוסף: הגמרא מסיימת בעובדה הבאה: "ואישתכח מן דבית רבי", כלומר, כנראה באה עובדה זו להסביר מדוע היתה הצדקה להתיר את הבשר מבחינת דיני איסור והיתר. הפרשנים מסבירם שמדובר ברבי יהודה הנשיא. נראה שסיום זה בגמרא בא להסביר גם את מה שאמרנו, שבית הדין באותה תקופה התיר אבדות כאלה כאילו היה יאוש, וזוהי כוונת הגמרא לומר שהדין הזה הוא מה שנקבע בבית רבי כשהכוונה היא לבית דינו של רבי! ["רבי"]!!!\\
כלומר, ציון העובדה שהאבדה היתה של בית רבי נועד לא רק לצורך הכשרת הבשר מבחינת דיני איסור והיתר, אלא גם מבחינת דיני אבדה!