הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
והייתם נקיים מה' ומישראל
שקלים יד ע"ב
1. משנה מסכת שקלים פרק ג משנה ב
אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יֵעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" ואומר "ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוקים ואדם".
הרבה פעמים אדם אומר לעצמו שהוא בטוח בצדקת דרכו, ולא אכפת לו מה חושבים עליו. ואולם, חז"ל אמרו שאדם צריך תמיד גם לצאת ידי חובת ההסברה. אפילו על משה רבנו אמרו חז"ל שהיו כל מיני לשונות לא יפים:
2. תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ה, הלכה ב (דף יד, ב)
אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים. ר' נחמן בשם רבי מנא על שם "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן". אמר רבי חמא בי רבי חנינה: מפסולת הלוחות העשיר משה. הדא הוא דכתיב "פסל לך שני לוחות אבנים" פסל לך - שתהא הפסולת שלך. אמר רבי חנין: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקב"ה מתוך אהלו, וממנו העשיר משה. כתיב "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" תרין אמורין, חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח (=נחלקו אמוראים, אחד דרש זאת לגנאי, ואחד לשבח). מאן דאמר לגנאי: 'חמון שקין חמון כרעין חמון קופדן, אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי כל מדליה מן דיהודאי' (=ראו את שוקיו, ראו את רגליו, ראו את בשרו. אוכל משל היהודים ושותה משל היהודים, וכל מה שיש לו משל היהודים) ומאן דאמר לשבח: 'מחמי צדיקיא ומזכי טוביא דזכת למחמי יתיה' (=ראיית צדיק זכות גדולה היא למי שזוכה לראותו).
תמיד יסתכלו על אדם מאחורי הגב, והשאלה היא רק מה הם יאמרו. אם זה קרה אפילו למשה רבנו, אולי באמת אין מה לעשות כנגד זה. אבל האמת היא שעל משה רבנו כתוב דברים חמורים עוד יותר. וכך אומרת הגמרא על מה שקרה בפרשת קרח:
3. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א
"וישמע משה ויפל על פניו". מה שמועה שמע? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר "ויקנאו למשה במחנה". אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה".
כיצד יתכן שמשה רבנו, שפרש אפילו מאשתו בגלל שהיה צריך לקבל נבואה, כיצד קרה שדוקא בו חשדו באשת איש? - יש מי שהסביר שאנשים נוטים לתקוף את האויב דוקא בתכונות החזקות ביותר שלו, כדי להראות שאין הוא כל כך מיוחד כפי שנוטים לחשוב.
אך שמעתי הסבר מעניין לחשד זה: מכיוון שמשה רבנו ידע להתחבר לכל אחד מנשמות עם ישראל, הוא ידע להגיד עליהם דברים אישיים מאוד. אדם שבא לדבר עם משה, הרגיש שמשה מכיר אותו כל כך טוב, והוא יודע עליו דברים שאיש מלבד אשתו אינה יודעת. ואם משה יודע את זה, אולי אשתו היא זו שסיפרה לו על כך...
בכל אופן, אנו רואים שאדם צריך להשתדל לצאת ידי הבריות, ולא להסתפק באמירה ש'יחשבו מה שהם רוצים, אני יודע שאני בסדר'. עד כדי כך מגיעים הדברים, עד שהגמרא אומרת שהתורם את הלשכה צריך לעשות הרבה שינויים כדי שלא יחשדו בו, חלילה:
4. תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ג, הלכה ב (דף ט, א)
תני רבי ישמעאל: קיווץ [=אדם שיש לו תלתלים] לא יתרום מפני החשד. תני: הגיזברין היו מפספסין בקילקין [=היו מפרידים את נימי הצמר בבגדיו של התורם, כדי שלא יוכל להטמין שם מטבעות]. תני: מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא. וימלא פומיה מוי!? [=ומדוע אינו ממלא פיו מים?] אמר רבי תנחומא: מפני הברכה.
ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום בתורה מנין? - דכתיב "והייתם נקיים מה' ומישראל". בנביאים מניין? - דכתיב "א-ל א-לוקים ה' א-ל א-לוקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע" בכתובים מניין? שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוקים ואדם". גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי בי רבי בון: אי זהו המחוור שבכולן? אמר ליה: והייתם נקיים מה' ומישראל
הפסוק המצוטט מהנביאים גם הוא אומר את הדברים באופן מאוד ברור. אמנם שם היה להם גם פחד פיזי מפני עם ישראל, ולכן קשה ללמוד ממנו שצריך אדם לצאת ידי הבריות כפי שיוצא ידי שמים, ואולי זו הסיבה שהגמרא אמרה שהדוגמא של התורה היא הברורה ביותר, כי שם לא היתה להם סכנה כלשהיא מצד שאר עם ישראל.
5. יהושע פרק כב, פסוקים כא - כט
וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: אֵ-ל אֱ-לֹקִים ה' אֵ-ל אֱ-לֹקִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ: וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה': וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה': וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ:
6. משלי פרק ג, פסוקים א - ד
בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ
כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ
חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ
וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹקִים וְאָדָם
דוגמא נוספת הביאה המסכת שלנו לעניין זה, וגם היא מעידה על הקצנה גדולה שעשו אנשים כדי שלא יבואו לחשוד בהם:
7. תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ה הלכה א (דף יד, א)
בדברים הללו מזכירין אותן [=את בית גרמו, שהיו עושים את לחם הפנים] לשבח, שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם שלא יהו אומרים ממעשה לחם הפנים הן אוכלין...
בדברים הללו מזכירין אותן [=את בית אבטינס, שהיו עושים את הקטורת] לשבח, שלא יצאת אשה משל אחד מהן מבושמת מעולם. ולא עוד אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה על מנת שלא תתבשם, שלא יהו אומרים: ממעשה פטום קטורת הן מתבשמות. לקיים מה שנאמר "והיתם נקיים מה' ומישראל".
אגב, ישנם שני הבדלים בין מה שנאמר על בית אבטינס למה שנאמר על בית גרמו.
הבדל אחד הוא שעניין 'והייתם נקיים מה' ומישראל' אינו מופיע על בית גרמו. מסביר 'שקל הקודש' (מובא במהדורת מתיבתא בהערות) שהסיבה היא שלגבי לחם הפנים הם החמירו כדי שלא יבואו באמת לידי מעילה בטעות, אך לגבי הקטורת, הרי אפילו אם ישתמשו בה לצרכם הפרטי, 'קול מראה וריח אין בהם מעילה'.
הבדל שני הוא שאנשי אבטינס היו גם מתנים עם נשותיהן שלא יתבשמו, אך אנשי גרמו לא התנו עם בני משפחותיהם שלא יאכלו פת נקיה. הסיבה לכך היא, כפי שמסביר 'קרבן העדה', שההלכה אומרת שאם אדם כופה את אשתו שלא להתבשם היא יכולה לתבוע ממנו גט, ולכן מראש היה צריך להתנות עמה שלא תתבשם.
ההלכה הזו, שצריך לצאת גם ידי חובת הבריות, היא המקור להלכה בחושן משפט, שעוסקת בשאלה האם הדיין צריך גם לכתוב את נימוקי פסק הדין. מקור הדברים הוא מהגמרא במסכת בבא מציעא:
8. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סט עמוד א
הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי, אזיל חד מנייהו פליג זוזי בלא דעתיה דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא, אמר ליה: מאי נפקא מינה? הכי אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו. לשנה זבון חמרא בהדי הדדי, קם אידך פליג ליה בלא דעתיה דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא. אמר ליה: מאן פלג לך? - אמר ליה: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר. אמר רב פפא: כהאי גונא ודאי צריך לאודועיה. זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי? חמרא, כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים
וכך הובא להלכה בשולחן ערוך:
9. שולחן ערוך חושן משפט סימן יד סעיף ד
יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל.
הגה: וכ"ש אם אומר: כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה, אבל בלא"ה אין כותבין, וכן עיקר. וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו, כותבין ונותנין לו. ואין צריך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין.
ההלכה הזו, היא שעמדה גם בפני הרב יעקב רישר (חי במאה ה-17 בפראג) כשכתב את תשובתו המפורסמת המצריכה עיון בספרים לפני פסיקת הלכה, כדין המורה הלכה בפני רבו, וכדי שלא יחשדוהו:
10. שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-17, פראג) חלק ב סימן סד
מהמופלא מהור"ר בנימין כ"ץ מקראקא בהיותו מ"צ בברוסיל וז"ל בשבוע זו הייתי בקרומביך על סעודת אירוסין ומדי עברי לשם נער רץ אחרי ובידו בית הכוסות ומחט תחובה בו באורך הדופן והנה כראותי אותו מיד הטרפתי, אף שלא היה בידי שום ספר, אף ע"פ כן אין זו צריך לפנים...
תשובה הנני באמת תחלת דהאי הוראה אף שיש לו על מה שיסמכו, מכל מקום לא טוב עשה שהטריף מיד בלתי עיון בספר אף שהיה פשוט בעיניו עיני פקיחין, מכל מקום התורה חסה על ממון של ישראל והיה מן הראוי להיות מתון בהוראה. וכבר אמרו חז"ל אסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות ומכ"ש שרבינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל, ראוי לכל מי שהגיעו להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר. וכן קבלתי מרבותי נוחי נפש הגאוני' זצ"ל וביחיד שמעתי כן ממוח"ז זצ"ל הגאון המפורסם אב"ד ור"מ מהר"ש זצ"ל שהיה זקן יושב בישיבה וכסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה ואעפ"כ לא הורה בלתי עיון בספר תחלה מהאי טעמא, וסמך לדבר "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" (תהלים קיט, ו), ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה שלא יחשדו ויאמרו עמא דארעא שמחמירין עליהם שלא כדין מפני חסידות וכה"ג ואין חושש להפסיד ממונם שהרי הורה כן מבלי עיון בספר. ודין גרמא על ידי שראו שהורה כן מבלי עיון בספרים רק על המרוצה ע"כ חשדו לו שהפסיד ממונם שלא כדין מצד החומרא ושלחו אל מורה אחר ואלמלי היה לפניהם מתון בדין כאילו מצער על הפסד ממונם אזי שוב לא היה בודקים ממנו למעלה רק שהיו אומרים: כל טצדקי דאית ליה למיעבד עבד ואין לך אלא שופט ומורה שבימיך. ואין בזה משום גונב דעת הבריות אלא משום "והייתם נקיים מה' ומישראל".
ואולם, סיפור אחר מופיע במסכת שקלים, שלכאורה סותר את הכלל הזה:
11. תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ה הלכה ד (דף טו, א)
רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן הוון פרנסין והוון יהבין לרבי חמא אבוי דרבי יהושעיה דינר והוא יהיב ליה לחורנין. רבי זכריה חתניה דרבי לוי היו הכל מליזין עליו אמרין דלא צריך והוא נסב. [=ר' זכריה חתנו של ר' לוי, היו הכל מלעיזין עליו שאינו צריך צדקה והוא נוטל] מן דדמך בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה לחורנין. [=לאחר שנפטר בדקו ומצאו שהוא היה מחלק את הכסף לאחרים]
כיצד נהג ר' זכריה מעשה זה, שבגללו חשדו בו שהוא לוקח אע"פ שאינו צריך? הרי צריך אדם להיות נקי מה' ומישראל!?
לא מצאתי תשובה לשאלה זו בקרב המפרשים, אך נדמה לי שהוא עשה זאת מחוסר ברירה: נכון שעדיף לצאת ידי הבריות, אך מה שעמד על כף המאזניים היה שהיו עניים שהתביישו לקחת צדקה, והם זקוקים לכסף, ולכן הוא החליט לעבור עבירה קלה בכדי שלא יבואו הם לידי חסרון. שמעתי פעם הסבר יפה למושג 'מסירות נפש': אדם שמוכן ליהרג בשביל ערך נעלה אינו נקרא מוסר את נפשו, אלא מוסר את גופו. אדם שמוכן לעשות עבירה בשביל ערך נעלה - הוא באמת מוסר את נפשו...
וכתב החתם סופר על העניין הזה שבאמת זוהי מצוה קשה מאוד לקיום:
12. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) ח"ו ליקוטים סימן נט
ודע בני ותלמידי, כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "והייתם נקיים מה' ומישראל", וב' חובות אלו נקיות מה' יתברך והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמדים על גבנו. ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים, יותר הרבה ויותר, מלצאת ידי הבריות. כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאים ונותנים מוזרים בלבנה, ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו, והוא מש"ס סוף פרק יה"כ בענין חלול ה' דאין לו כפרה כלל ר"ל, ושיעור חלול השם כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר. ובעו"ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא. והשתא אי נמי היה אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי, אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם, הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי' והכתוב צווח "הרכבת אנוש לראשנו".
ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שלמה המלך ע"ה "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" רצונו לומר שאפי' בעשייתו כל טוב א"א שלא יחטא עכ"פ באופן השני הנ"ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדי להזכיר אבותינו הקדושים מ"מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ"י עצת מרע"ה שהיה עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה ומכל מקום לא יצאו ידי חובת המקרא הזה בשלימות. כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטים וקראו חז"ל עליהם מקרא הזה "נחלה מבוהלת בראשונה, אחריתה לא תבורך".
המעניין הוא שלפחות לחלק מהשיטות, המצוה הזו של 'והייתם נקיים מה' ומישראל' היא היסוד לאחד הדברים שכולנו נוהגים בו כל הזמן, והוא חבישת הכיפה:
13. שו"ת יחווה דעת (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) חלק ד סימן א
שאלה: האם הכיפה שעל הראש צריכה לכסות את כל הראש, או רובו, או שמא אין שיעור מיוחד לגודל הכיפה, ודי בכל שהוא?
תשובה: בקידושין (דף ל"א ע"א) איתא, רב הונא בריה דרב יהושע לא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, אמר, שכינה למעלה מראשי. ובשבת (דף קי"ח ע"ב) אמר רב הונא בריה דרב יהושע, תיתי לי (יבא לי שכר טוב) שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי הראש. וכן בשבת (דף קנ"ו ע"ב) אמרו, שאמו של רב נחמן בר יצחק היתה מזהירה אותו תמיד לכסות ראשו ולא ילך בגילוי הראש, כדי שיהיה עליו מורא שמים. ובזוהר הקדוש פרשת בלק (דף קפ"ז ע"א) אמרו, לא ילך ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאור השכינה למעלה מראשו, וממשיך לו חיים, ועל זה נאמר ושמן על ראשך לא יחסר. ובזוה"ק פרשת פנחס (דף רמ"ה ע"ב) אמרו, אסור לתלמיד חכם ללכת ארבע אמות בגילוי הראש, משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו, ומכל שכן שאסור לברך ולהזכיר השם בגילוי הראש, (וראה עוד בזוה"ק פרשת נשא דף קכ"ב ע"ב). וכ"כ הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ח"ג פרק נ"ב), שגדולי חכמינו היו נזהרים להימנע מלגלות ראשם מפני שהשכינה חופפת וסוככת אותם. וכ"כ רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סי' נ"ג).
והנה מבואר בספר ארחות חיים (הלכות תפלה סימן מ"ח), ובכל בו (סימן י"א), בשם מהר"ם מרוטנבורג, שאין איסור מן הדין ללכת בגילוי הראש, ומה שאמרו בשבת (קי"ח ע"ב) תיתי לי שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי הראש, זהו ממדת חסידות...
ומכל מקום נראה שבכיסוי הראש בזמנינו יש טעם יותר ממדת חסידות, כי ידוע שזה דרכם של החפשים פורקי עול תורה ומצות ללכת בגילוי הראש, ויש היכר מיוחד בין עובד א-לקים לאשר לא עבדו, על ידי הכיפה שעל הראש, שהדתיים נזהרים ללכת תמיד בכיסוי ראש, והפכה הכיפה שעל ראשם לסמל לאדם דתי, שמורא שמים עליו. ואם כן מי שהולך בגילוי ראש יש לחוש בו משום מראית העין שיחשדוהו לפורק עול מלכות שמים מעליו. ואף על פי שיש קצת דתיים שבאו מחוץ לארץ ונהגו ללכת בגילוי הראש כמנהגם בחוץ לארץ, אינם אלא מיעוטא דמיעוטא. ולכן יש מקום לחוש בזה על כל פנים משום מראית העין, וכמו שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. ונאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. והגם שאין בידינו להמציא איסורים מדעתינו, מכל מקום טעמא דמסתבר הוא לומר שיש בזה על כל פנים יותר ממדת חסידות, וכל שיש לו כיפה על הראש יצא מחשש מראית העין...
בסיכום: מותר מן הדין ללכת בכיפה קטנה שעל הראש אף על פי שאינה מכסה את רוב הראש, ובלבד שתהיה ניכרת ונראית מכל צדדי הראש מלפנים ומאחור. ובשעת קריאת שמע ותפלה, וכל שכן בברכת המזון, ראוי להקפיד לחבוש כובע, או לכל הפחות כיפה המכסה את רוב הראש. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
