הארות שבועיות מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי / הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

שקלים יד ע"א-ע"ב

חשיבות העיסוק בצרכי ציבור

מובא כאן בירושלמי: "רבי יוסה עאל לכופרה בעא ממנייא עליהון פרנסין ולא קבלון מיניה עאל ואמר קומיהון בן בבי על הפקיע ומה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור אתם שאתם מתמנין על חיי נפשות לא כל שכן". רבי יוסי הגיע למקום שנקרא כופרה ורצה למנות שם פרנסים. אנשים לא רצו להיכנס לתחום זה. שכנע אותם רבי יוסי ואמר שהדבר החשוב ביותר הוא העיסוק בצרכי ציבור. הירושלמי קורא לעיסוק בעסקנות ציבורית (שכנראה כוללת בעיקר את התפקיד של גבאי צדקה כפי שמשמע בהמשך הדברים, אולם לא רק) –'חיי נפשות'. הדברים מורחבים יותר בסוגיה מקבילה (ירושלמי פאה ח, ו) שם הדברים נסמכים לסוגיה של מספר גבאי הצדקה המסבירה יותר את המושג 'חיי נפשות'. "רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא אין מעמידין פרנסין פחות משלשה אנא חמי דיני ממונות בשלשה דיני נפשות לא כל שכן ויהיו עשרים ושלשה עד דהוא מצמית לון הוא מסכן". הירושלמי סובר שצריכים להעמיד לפחות שלשה גבאי צדקה שכן נושא הצדקה הוא נושא של דיני נפשות – חידוש אדיר של הירושלמי שבעצמו שואל אם כך אנו צריכים 23 כמו בדיני נפשות, והתשובה היא שעד שנמצא 23 פרנסים העני ימות.
 

כבוד שמים מתרבה רק בארץ ישראל

מובא בבבלי יומא לח, א
"תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם בהייתי מהלך בדרך ומצאתי אחד מבני בניהם של בית אבטינס. אמרתי לו אבותיך ביקשו להרבות כבודם, ורצו למעט כבוד המקום. עכשיו כבוד המקום במקומו ומיעט כבודם".
בית אבטינס היו מומחים למעשה הקטורת ולא רצו לגלות את סוד הקטורת. ביחס למקור זה נאמר בתלמוד הבבלי שהם רצו להרבות כבודם על חשבון כבוד שמים
לעומת זאת בתלמוד הירושלמי מובא – 'כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה'.
המטרה בעולם היא להרבות כבוד שמים. אם אדם לא מבין זאת ומנסה להרבות את כבודו על חשבון כבוד שמים, הרי מוסכם שבסופו של דבר כבודו יתמעט. השאלה היא מה קורה עם כבוד שמים. בתלמוד הבבלי מובא שכבוד שמים במקומו נשאר, ואילו בתלמוד הירושלמי מובא שכבוד שמים נתרבה. במציאות של גלות קשה לדבר על ריבוי כבוד שמים. כבוד שמים יכול להתרבות רק בארץ ישראל.
 

הלכה מול אגדה

תלמוד בבלי קידושין לג, ב :
והביטו אחרי משה עד בואו האהלה - ר' אמי ור' יצחק נפחא, חד אמר: לגנאי, וחד אמר: לשבח. מאן דאמר לגנאי, כדאיתא. מ"ד לשבח, אמר חזקיה, אמר לי ר' חנינא בריה דר' אבהו א"ר אבהו א"ר אבדימי דמן חיפא: חכם עובר - עומד מלפניו ד' אמות, וכיון שעבר ד' אמות יושב; אב ב"ד עובר - עומד מלפניו מלא עיניו, וכיון שעבר ד' אמות יושב; נשיא עובר - עומד מלפניו מלא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו, שנאמר: והביטו אחרי משה עד בואו האהלה.
שקלים יד ע"ב:
"כתיב: 'והביטו אחרי משה עד בואו האהלה'. תרין אמורין חד אמ' לגנאי וחד אמ' לשבח. מאן דאמר לגנאי - חמון שקין חמון כרעין חמון קופדן אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי כל מדליה מן דיהודאי. ומאן דאמר לשבח - מחמי צדיקיא ומזכי טוביא דזכת למחמי יתיה".
התלמוד הירושלמי יותר מתמקד בצד האגדה ופה אנו רואים דוגמה קטנה לדברים. ישנה כאן סוגיה מקבילה הקובעת ביחס למשה רבנו (פרשת כי תשא שם נאמר שמשה יצא אל מחוץ למחנה שם נטה אוהל והעם הביט אחריו) שיש שדרשו אותו לגנאי ויש שדרשו אותו לשבח (בנושא הגנאי ישנה הרחבה בתלמוד הירושלמי כנראה רוצים להדגים כמו שאנו רואים בעינינו את הקושי להנהיג ציבור בארץ ישראל). על כל פנים מדהים לראות את ההבדל ביחס לאלו שמסבירים את הפסוק לשבח ביחסם של הציבור למשה. בתלמוד הבבלי מתמקדים בהלכה – קימה לתלמיד חכם,בעוד שבירושלמי מתמקדים בשימוש תלמידי החכמים. הציבור הסתכל על משה כדי לרכוש יראת שמים (פירוש אור לישרים של המפרש שלנו הרב יהושע בוך שליט"א – 'נראה את הצדיק ונזכה'. כאמור הלכה מול אגדה.