אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מה בין שקלים לחטאת"
לדינה של תרומה שתרם אפוטרופוס מנכסיו של יתום
שקלים ו ע"א
מעשה בראובן שחלה ונפל למשכב. לאחר זמן כאשר לא עמד מחוליו, הבין כי מחלתו תכריע אותו ולפיכך עודנו עומד בדעה צלולה ביקש להותיר אחריו צוואה ואפוטרופסים לבנו יחידו שעדיין היה רך בשנים. קרא איפוא לארבעה מחשובי אנשי העיר וציווה עליהם "שיעשו עם נכסיו כראוי וכנכון וכדרך כל הארץ בלי שום פוצה פה ומצפצף לשום נברא בעולם והם יהיו על כל נכסיו בכלל ובפרט מכל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב כאשר כתוב וחתום בצואה של ראובן וכן נפטר לבית עולמו הצדק וחיי שבק לרבנן ולכל ישראל".
חלפה תקופה והנה נפל היתום הרך למשכב. "כשראו האפוטרופוסים הצער הגדול הזה רחמו על הנער הרך וטוב והקדישו לגבוה סך מה לצדקות ולארץ ישראל וירושלים תוב"ב ואולי בזכות זה ירפאהו ה' מחלייו וגם נשאר ממון הרבה כזה וכזה יותר ויותר ליתום ועשו הכל לאהבת הנער שהיה רך וטוב לאביו ז"ל. ובא הסבה מבעל הסיבות נורא עלילות שמת גם הנער הרך והטוב והלך לבית עולמו וחיי שבק לרבנן ולכל ישראל".
כעת נפלה הירושה כולה לאחיו של ראובן והם באו בתביעה כלפי ההקדשות שקיבלו את תרומותיהם של האפוטרופוסים, שיחזירו הכל בטענה שבגמרא (גיטין נב, א) מבואר שדבר שאין לו קצבה - כצדקה, אין האפוטרופוס יכול לעשות מנכסיו של היתום.
השאלה שהתעוררה לפני כארבע מאות שנה, נשלחה אל רבינו יוסף טראני - המהרי"ט ושולחיה חותמים: "יורנו רבינו המורה לצדקה להאיר לנו האור הבהיר הדין על אמיתו ושכרו כפול מאת ה' מן השמים".
בראשית דבריו סבור המהרי"ט (א, קכז) שמה שאמרו בגמרא שצדקה היא דבר שאין לו קצבה הכונה בזמן, לפי שבמשך כל ימי חייו של היתום יכול לעשות האפוטרופוס צדקה ואין לו קצבה, אבל באופן זה שהאפוטרופוס נתן צדקה לרפואתו שהוא בזמן מסויים שנחלה, הרי זה נחשב כדבר שיש לו קצבה.
ברם, הוא דוחה את הדברים ומביא את דברי משנתינו שההבדל בין שקלים לחטאת, הוא שמותר שקלים הוא חולין ומותר חטאת הוא נדבה, שהשקלים יש להן קצבה - שיד כולן שוה בזה, מה שאין כן חטאת אין לה קצבה - שזה מביא בסלע וזה בשתים וזה בשלש. הרי שדבר שיש לו קצבה ודבר שאין לו קצבה תלוי בשיעור הדבר ולא בזמן של הדבר.
אמנם לאחר מכן ממשיך וכותב שמה שמחלקים באפוטרופוס בין דבר שיש לו קצבה ובין דבר שאין לו קצבה, אינו מחמת שדבר שיש לו קצבה חמור יותר, לפי שודאי אין הקצבה גורמת שהמצוה תהא חמורה יותר, אלא סברא הוא, שבדבר שאין לו קצבה יש לחוש להפסד היתומים כיון שנכסיהם יכולים לכלות. וכן מה שהמשנה לפנינו מחלקת בין שקלים לחטאת, אינו משום שחטאת שאין לה קצבה חמורה יותר, אלא גם כאן זו סברא, שלענין מותר מסתבר שבהפריש מעות לחטאת הקדיש את כל המעות לקרבן שהרי היה יכול להביא בכל המעות חטאת שמינה, ועל כן אומרים שהמותר יהא לנדבה. מה שאין כן בשקלים שיש להם קצבה, לא חל על המותר שום קדושה, ומלכתחילה הפרישו אותו על דעת שיהא מותרן חולין.
וכיון שהכל מטעם סברא מסתבר שכאשר היה צורך שעה שהיתום חלה, כן יכול היה האפוטרופוס לפסוק צדקה לרפואתו והתרומה חלה.
