סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רבי יוחנן ותלמידיו /מסורת התושב"ע

שקלים ז ע"א


רבי יוחנן הוה מסמיך ואזל עאל ר' חייא בר אבא והיה רבי אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה ואמר הלין תרתין מילייהו הדין בבלאה עביד ביה חדא דלא שאיל בשלומיה וחדא מיטמר
אמר ליה רבי יעקב בר אידי כך נהיגין גבהון דזעירא לא שאיל בשלומיה דרבה דאינון נהגון ומקיימין [איוב כט ח] ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו א"ל מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי אמר ליה מה את פליג ליה יקר עבור קמוהי וסמי עינוי אמר ליה יאות ר' אליעזר עביד דלא עבר קמך
ועוד עביד הא בבלאה דלא אמר שמעתא משמיה
נכנסו לפניו רבי אמי ור' אסי אמרו לו ר' כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים בנגר שיש בראשה גלוסטרא שנחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי עד שקרעו ס"ת בחמתן קרעו ס"ד אלא שנקרע ספר תורה והיה שם זקן אחד ורבי יוסי בן קסמא שמו אמר תמיהני אם לא הוה בית הכנסת זה ע"ז וחזר ואמר הכדין מחבריה
נכנס לפניו רבי יעקב בר אידי אמר ליה כתיב [יהושע יא טו] כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וגו' וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר כך אמר משה אלא יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא אף אתה אליעזר יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך היא
אמר להן מפני מה אין אתן יודעין לרצות כבן אידי חבירינו
ורבי יוחנן מאי כולי האי דבעי דיימרון שמעתא משמיה דאף דוד ביקש עליה רחמים שנאמר [תהילים סא ה] אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שמעון בן נזירא בשם ר' יצחק אמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר שנאמר [שיר השירים ז י] וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישינים מה כומר של ענבים זה כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף שפתותיהם של צדיקים כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר מה הנאה לו בר נזירא אמר כהדין דשתי קונדיטון רבי יצחק אמר כהדין דשתי חמר עתיק (אף על גב דלית ליה) אף על גב דשתי ליה טעמא בפומיה.
רב גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו שנאמר [תהילים לט ז] אך בצלם יתהלך איש כתיב [משלי כ ו] רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם [משלי כ ו]
ואיש אמונים מי ימצא זה רבי זעירא דאמר רבי זעירא ליתנן צריכין חששין לשמעתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא
אמר ליה ר' זעירא לרבי אסי חכים רבי לבר פתייא דאת אמר שמעתא משמיה
אמר ליה ר"י אמרה משמיה אמר ליה רבי זעירא לר' אסי חכים ר' לרב דאת אמר שמעתתא משמיה א"ל ר' אדא בר אהבה אמרה משמיה אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד ...

בסוגיה הנ"ל מודגשת החשיבות לומר דבר בשם אומרו, ובעיקר החשיבות שתלמיד [רבי אלעזר] יאמר דבר בשם רבו [רבי יוחנן].
בעניין זה דנים כל בעלי הכללים והפרשנים השונים. ובאריכות מיוחדת וחשובה דן בכך ה"יד מלאכי".

אעיר רק מעט מתוך דבריו ואציינם במקומם:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:

תלמיד שהיה אומר בבית המדרש שמועה או הלכה בשם רבו היו מקבלין אותה בני הישיבה ממנו כאילו שמעוה מפי הרב עצמו בין למירמא דידיה אדידיה ובין לסמוך עליה לענין הלכה אי לא הוה תמן מאן דפליג עלה, והגם שדברים אלו פשוטים הם לפני כל יודעי דת ודין רגע אדבר לתלמידי אשר כגילי ומקבלה ואילך מצות כהונה לברר וללבן דבר דבור על אופניו כדקא חזי אשר יאמר כי הוא זה,
תנינן בפרק הערל [דף] ע"ו ב' אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה ופירש"י אם הלכה שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד נקבל ממך ע"כ וכן כתבו התוספות שם [דף] ע"ז ב' ד"ה הלכה אני אומר דלאו הל"מ קאמר דא"כ אמאי פליג עליה ר' יהודה אלא ה"ק הלכה אני אומר כך קבלתי מרבותי עכ"ד
הרי מבואר שכשהיו אומרים איזו שמועה מפי קבלת רבותם היו שאר החכמים מקבלים אותה מהם וימינם תחבקנה

עד כא מודגש שהאמינו לחכם כשאמר ששמע ההלכה מפי רבותיו.

ותדע עוד דסמכינן אהמנותיה דתלמיד במאי דקאמר משמיה דרביה דהא בר"פ שלשה שאכלו [דף] מ"ה א' איתא איתמר שנים שאכלו כאחד פליגי רב ור' יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנים וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין ושם ע"ב אמרינן תסתיים דר' יוחנן אמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן וכו' תסתיים ע"כ הרי דעביד תלמודא עיקר ממאי דאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן רביה לאוכוחי מיניה דעת ר' יוחנן כל קבל די מהימן הוא התלמיד בקול היוצא מפיו

כשרוצה הגמרא להוכיח שחכם מסויים סובר דין כלשהו ניתן להוכיח זאת ממה שתלמידו אמר משמו.

ר' יוחנן אומר חייב ור"ל אומר פטור וכו' וצריכא דאי אשמועינן וכו' ע"ש

מעניין לציין שהרבה דוגמאות שמובאות בכלל זה של ה"יד מלאכי" קשורות לרבי יוחנן !!!

נמצאת אתה למד דשיטת הש"ס הכי ריהטא בכל דוכתא דכל תלמיד דקאמר שמעתתא משמיה דרביה מהימנינן ליה וחשיב לן כאילו נפק מפומיה דרביה בהדיא.

הדברים האמורים להלן קשורים לסוגייתנו -

וגדולה מזו אני אומר דאף היכא דהתלמיד קאמר לשמעתתיה בסתמא ולא קאמר לה בשם רביה עם כל זה אית לן למימר דמסתמא תורת רביה היא ומקשינן מזה על זה כאילו כל חד מינייהו אמרן לתרווייהו

הוא קובע שמה שאומר תלמיד יש להניח ששמע זאת מרבותיו וניתן להקשות על דברי הרב עצמו ממקום אחר!
ונראה לי שחובה לשים לב [בהמשך יש על כך דיון] שמדובר דווקא ברב מובהק אחד שהיה לחכם מסויים, כי אם היו לו כמה רבנים מובהקים כיצד נדע בשם מי אמר את ההלכה? ואולי לכן מודגש עניין זה בסוגייתנו וזאת מפני שרבי יוחנן היה רבו המובהק של רבי אלעזר! ולכן רבי יוחנן "כעס" עליו בגלל כמה התנהגויות של רבי אלעזר!

וכ"כ התוספות בהדיא בריש יומא [דף] ד' א' ד"ה תניא דכיון דאשכחן לר' אלעזר דקאמר וכו' מסתמא משמע דר' יוחנן רביה אמרה ואף על גב דלא אמרה משמיה דר' יוחנן

גם כאן הודגשו רבי יוחנן ורבי אלעזר.

מכל זה מוכח בבירור דמסתמא כל מה שאומר או עושה תלמיד מתורת רבו הוא והיינו טעמא למאי דתניא בפרק תפלת השחר [דף] כ"ז ב' והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ופירשו המפרשים שכל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמע ולהכי מוהריק"א נקט בלישניה בשלחנו הטהור י"ד סי' רמ"ב סעיף כ"ד לא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו כלומר שאם אמרו בסתם יאמרו שתורת רבו היא ע"ש.

הכללים הנ"ל מודגשים בסוגייתנו.

שוב ראיתי שיש להביא עוד ראיה נכונה לזה מהא דאמרינן בפ"ק דתענית [דף] ד' ב' א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה א"ל ר' זירא לר' אסי ומי א"ר יוחנן הכי והא תנן וכו' וא"ר אלעזר הלכה כר"ג הרי דאע"ג דר' אלעזר איהו הוא דקאמר הלכה כר"ג פריך מיניה למימרת ר' יוחנן כאילו אמרה ר' יוחנן בהדיא משום דהוה תלמידיה וסתמא מרביה שמיע ליה

לעיל מביא דוגמא של קושיה מרבי אסי על רבי אלעזר ששניהם היו תלמידים מובהקים של רבי יוחנן [ושלושתם מוזכרים בסוגייתנו] וכאילו קשה מרבי יוחנן על רבי יוחנן עצמו!

אלא שלא אוכל להתעלם ממאי דמשנינן שם גברא אגברא קא רמית דלכאורה משמע דהכוונה היא על ר"א ור' יוחנן וא"כ הוא נמצא דזה סותר למ"ש התוספות דיומא שהבאתי דסתם מימרת ר"א ר"י רביה אמרה האמנם אחר קצת ההתבוננות קא חזינא דלא מצי קאי אר"א ור' יוחנן דהא אין שיטת התלמוד בשום דוכתא לומר גברא אגברא קא רמית על הרב עם תלמידו אלא הרצון בזה דהשיב ר' אסי לר' זירא מאי קא פרכת לי מר"א הלא אי נמי נימא דבשם ר' יוחנן הוא דקאמר לה שנינו אנחנו תלמידי ר' יוחנן אנן שמיע לי מר' יוחנן הלכה כר' יהודה ואיהו שמיע ליה מר' יוחנן הלכה כר"ג ופלגינן אליבא דר' יוחנן רבינו, כן כתבתי מדעתי הקלושה ואחרי מופלג דרשתיהו פגשתיהו בהליכות אלי למוהר"ש אלגאזי כלל של"ג ובחידושי הגאונים על תענית כ"י ושמח לבי גם אני ואף על גב דהריטב"א בשיטתו מפרש ליה על ר"א ור' יוחנן אנן אדברי הגאונים סמכינן ואין ספק דאי הוה שמיע ליה פירוש הגאונים לא הוה פליג עלייהו

בקטע הנ"ל משמע ממנו שתלמידים רשאים לחלוק מה אמר רבם [וגם כאן מדובר ברבי אלעזר ורבי אסי ורבי יוחנן!

ועיין ספר קול ן' לוי דף ה' א' ואי קשיא הא קשיא דאשכחנא בפרק מי שמת [דף] ק"ד ב' דא"ל ר"ל לר' יוחנן והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה והשיב לו ר' יוחנן זו ר' אלעזר אמרה אני לא אמרתי דבר זה מעולם ואמרינן עוד פרק במה מדליקין [דף] ל"א ב' דאמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר וכו' וכן בפרק עשרה יוחסין [דף] ע"א ב' איתא אשתמיטתיה לר' יוחנן הא דאמר ר' אלעזר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה ע"כ הרי דגם בר' אלעזר שהיה תלמיד מובהק לר' יוחנן כמו שהוכחתי בכללי הרי"ש מצינו שהיה אומר מפי עצמו הלכות שלא שמען מר' יוחנן רביה

כאן הוא הוכיח שרבי יוחנן עצמו אמר לפעמים שתלמידו - רבי אלעזר - אמר דבר שלא שמע ממנו - מרבי יוחנן.

ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דהא דאמרינן דמימרת התלמיד היא מימרת רבו אין הכוונה דלעולם כל מה שאומר התלמיד וודאי הוא ששמע כן מרבו דהא לא אשכחן בכוליה תלמודא דמשבח שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם אלא גבי ר' אליעזר בלחוד כדאיתא בפ"ו דיומא [דף] ס"ו ב' ובפרק הישן [דף] כ"ז ב' [ודף] כ"ח א' ע"ש אלא רצו בזה דמן הסתם אית לן למימר הכי כל עוד דלא אשכחן בגמרא בהדיא דלאו מרביה היא וכדהוכחנו לעיל בראיות ברורות
אבל אה"נ דלפעמים היה התלמיד אומר מדיליה שמועות שלא נמסרו לו מרבו וכדמצינו בש"ס דכד פריך לרבא מדידיה אדידיה משנינן חדא מנייהו ר' פפא אמרה דכיון דתלמיד דרבא הוה הוו סברי דדברי רב פפא בסתם דברי רבא הם וכמ"ש התוספות בפרק במה מדליקין [דף] כ"ז ב' ד"ה ר' פפא ובפרק מרובה [דף] ס"ז ב' ד"ה רבא ובפרק שבועות שתים [דף] כ"ו א' ד"ה חדא ובפרק מעשר בהמה [דף] נ"ד סע"ב ע"ש ואדרבא משם ראיה לדברינו דדוקא התם לאו דברי הרב הם משום דאתפרש בש"ס להדיא
אבל בעלמא מסתמא אמרינן דברי התלמיד הן הן דברי הרב כמדובר.

משמע מדבריו לעיל:

1. כל הכללים שנאמרו עד כאן הם בדרך כלל נכונים כל עוד יש הוכחה הפוכה. ובאמת לפעמים תלמיד אמר הלכות שלא שמע מרבו. [הערה: כל הנושא קשור גם למשמעות הביטוי הרווח "אמר רב... אמר רב..."]

2. מדבריו משמע שרבי אלעזר הוא מקרה מיוחד שרק הוא זה שאמר רק משם רבי יוחנן.

לפי זה ברור מאד בסוגייתנו שעוסקת בכך שרבי יוחנן "כעס" על רבי אלעזר שלא הזכיר את שמו של רבי יוחנן.
ונראה לי להוסיף ולחדד: רבי יוחנן נחשב כאחד מ"מעבירי השמועה" [="מעתיקי השמועה"]. הוא העביר את מסורת התורה שבעל פה מהתנאים אל האמוראים. ורבי יוחנן ייעד דווקא את רבי אלעזר להיות ממשיכו כ"מעבירי השמועה", ולכן חייב היה רבי אלעזר להזכיר את שמו של רבי יוחנן!!!

בהמשך מביא דוגמא נקודתית מסוגייתנו:

ולדידי חזי לי למיהב תרי טעמי לנאמנות התלמידים במאי דקאמרי משמא דרבייהו חדא דאמרינן בירושלמי ספ"ב דשקלים רב גידל אמר אומר שמועה בשם אומרה יראה כאילו בעל שמועה עומד כנגדו שנאמר אך בצלם יתהלך איש
ועוד אמרו בסוף מסכת כלה כל האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ע"כ

וכיון שכל מגמתם בלמודם לא היתה אלא להשרות שכינה בישראל ולחבר את האהל להיות אחד חלילה וחס להעלות על הלב שמא ישנו בדבורם או יוסיפו או יגרעו על הדבר דסברו וקבלו מרבותם

הרעיון האחרון בדבריו דומה קצת לרעיון שניסיתי לכתוב לעיל לגבי "מעבירי השמועה".

וכן מצינו עוד בפרק חבית [דף] קמ"ה א' דא"ל רב דימי לאביי האלהים עיני ראו ולא זר מפומיה דר' ירמיה שמיע לי ור' ירמיה מר' זירא ור' זירא מר' חייא בר אשי ור' חייא בר אשי מרב ע"כ

הא מביא שלשלת ארוכה של מסורת מרב לתלמיד / רב ותלמיד /

מכל זה אתה למד שהיו התלמידים מדקדקים היטב הדק בתר שמועות רבותם למימר יתהון בשם אומרם בצביונם ובקומתם ומאחר שכן הדין נותן לסמוך אהימנותייהו במאי דקאמרי בשם רבייהו

ולגבי מי שהיו לו שני רבנים מובהקים [רב יהודה היה תלמיד מובהק גם של רב וגם של שמואל [לא יחד] :

וכמו שמצינו עוד בפ"ק דע"ז ט"ז ב' דקאמר א"ר זירא כי הוינן בי ר' יהודה אמר לן גמירו מינאי הא מילתא דמגברא רבא שמיע לי ולא ידענא אי מרב אי משמואל וכו' וטעמא כמ"ש שם רש"י ז"ל דר' יהודה היה תלמיד רב ותלמיד שמואל

ועכשיו הולך ומוכיח מסוגייתנו שהרב היה מקפיד על תלמיד אם לא אמר משמו:

ולא סוף דבר התלמידים המקבלים בלחוד הוא דהוו זהירי בזה אלא גם רבותם בעלי המימרות מצינו שהיו מקפידים על תלמידיהון אי לא הוו אמרין להון משמייהו כמו ששנינו בסוף האשה רבה [דף] צ"ו ב' ומייתי ליה הירושלמי בפ"ב דברכות ובפ"ב דשקלים דאיקפד ר' יוחנן טובא על ר"א תלמידו שאמר לשמעתיה בבי מדרשא ולא אמרה משמו והכי נמי מצינו בסוף פרק שתי מדות [דף] צ"ג ב' דאיקפד ר"ל על ר"א על שלא אמר לשמעתא משמיה וכן בפרק פסולי המוקדשים [דף] ל"א איתא דלייט ר' ששת ר' אידי שמעיה על שאמר לשמעתיה סתם בבי מדרשא ולא אמרה משמיה יע"ש, ואף בשאר האמוראים מצינו שהיו מקפידים זה על זה אי לא הוו אמרי לשמועה משמיה דמארה כמו שיבא לקמן בס"ד בסוף עניינינו
והנה מלבד הטעם הידוע שהוא כדי שיהיו שפתותיהם דובבות בקבר עוד נוכל לומר לפי דרכנו
דכוונתם הרצויה בזה היתה להזהירם ולזרזם על אמיתות הקבלה ויגידוה ויערכוה משמיה דגברא ואל יעוותו אורחותם לצאת ממרכז האמת והיושר כדי שע"י זה יביאו גאולה לעולם כאשר יאמרו דבר בשם אומרו

במשפט האחרון הוא אומר במפורש את הרעיון שכתבנו לעיל, שמדובר ב"אמיתות הקבלה" [="מעבירי השמועה"]

וכדשנינו בפרק שנו חכמים הנוסף על מסכת אבות והכי איתא בפרק כל הבשר [דף] ק"ד ב' דאקשינן ר' יוסי היינו ת"ק ומשנינן הא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ועוד עיין בפרק כל היד [דף] י"ד ב' הרי דהוסיף ר' בבא יתירא במשנה לאשמועינן למי מן התנאים ראוי ליחס אותה ההלכה.

ומעכשיו מדבר על התופעה שתלמידים נחלקו בדברי רבם:

ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר שלא יקשה בעיניך מאי דאשכחן בפרק עושין פסין [דף] כ"ג ב' וכן בפרק המפקיד [דף] ל"ו ב' ובכמה וכמה דוכתי בגמרא דפליגי תרי תלמידי אליבא דרבייהו דמר אמר הכי אמר הרב ומר אמר איפכא ואי אפשר ששניהם יכוונו את שמועתם דבכגון דא רגיל הש"ס למיזל בתר ההוא דדייק טפי ושהוא בר סמכא יותר מחבריה ובא האות והמופת דבפרק כיצד מברכין [דף] ל"ח ב' דפליגי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת אליבא דר' יוחנן רבם

גם כאן מובאת דוגמא מרבי יוחנן ושני תלמידיו!
והמיוחדות של רבי חייא בר אבא מודגשת כנראה בכך, שהיה ממעבירי השמועה!

אמר רב נחמן בר יצחק קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין בר יפת תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא ר' חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מר' יוחנן רביה ור' בנימן בר יפת לא דייק
ועוד דר' חייא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן רביה (בקשתיו ולו מצאתיו בפרק כסוי הדם [דף] פ"ו ב' ע"ש ובכריתות [דף] כ"ז א') ור' בנימין בר יפת לא מהדר וכו' ע"כ לעניינינו וע"ש פירש"י ומטעם זה מצינו שם בפרק אין עומדין [דף] ל"ג ב' דר' זירא גופיה קאמר נקוט דר' חייא בר אבא בידך דדייק וגמר שמעתא מפומיה דמרה שפיר כרחבא דפומבדיתא אף שהוא נגד ר' יוחנן רביה כמבואר שם

וגם מאריך במקרים שבהם תלמידים אמרו דבר "מכללא" שמשתמע מדברי רבם למרות שלא אמר זאת במפורש...
וגם כאן מביא דוגמאות הרבה מתלמידי רבי יוחנן.

באופן דנמצינו למדים מכל הני שמעתתיה ברירי ונכוני דכולהו תנאי וכולהו אמוראי הוו מזדהרי טפי בקבלת ההלכות והשמועות דלימרינהו משמא דמארייהו ולא ליתו לאחלופי בין גברא לגברא ומאחר שכן הדין נותן שיאמנו דבריהם הנאמרים באמת כאילו שמעום מפי הרב שאמרם ואל דעות ה' שאחרי מופלג שכתבתי כן מצאתי למוהריק"א בכלליו דף ק"ג ב' שכתב דעלה דהך דהגוזל דאייתינא כתב הרשב"א בשם ר"ח לא באה זאת השמועה אלא להודיע כמה הוו זהירין לקבל השמועה ממי שקבל אותו מרבותיו כי כל דבריהם אינה אלא בקבלה ברורה ממי שראוי לקבל שמועה מפיו עכ"ד ושמח לבי גם אני שכוונתי לדעת שר וגדול בישראל ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת הן נבון וחכם כל מבין עם תלמוד בלבבו יורה ידין דלא שנא לן בין אמרה הרב למימריה בהדיא בין אמרה התלמיד משמיה דלא כבעל שושנים לדוד אשר חשב על הרמב"ם שדעתו לחלק בהכי הבאתי דבריו בכללי דליתא וידבר דוד דברים שהם דחויים מעיקרם ותו לא מידי:

הערה אחרונה: בסוגייתנו ובמקבילותיה לא מוזכרת אותה הלכה מה היא, מהי ההלכה שרבי יוחנן התרעם שרבי אלעזר לא אמר משמו !!! וה"סיפור" הנ"ל של רבי יוחנן ותלמידיו קשור לסוגייתנו בגלל משנתנו שעוסקת במת ויורשיו! ומי שאומר דבר בשם רבו הרי ששפתיו דובבות בקבר, וכן "... דבריהם הם הם זכרונם" כדברי הגמרא כאן.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר