הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רבי יוחנן וריש לקיש - אזדו לטעמייהו

שקלים ה ע"א

הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריותו עד שימסרנו לגיזבר
רבי שמעון בן לקיש אומר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא מתניתא פליגא על ר"ש בן לקיש נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן לא עוד היא משום שבועת תקנה:

1.
במסורת הש"ס מציין למחלוקת דומה:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד א:

דאיתמר: מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו, רבי יוחנן אמר חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר,
וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה - בבי גזא דרחמנא איתיה,

2.
ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כג מביא שתלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם מעות קונות דבר תורה. לרבי יוחנן דבר תורה מעות קונות וחכמים הצריכו משיכה, ולר"ל משיכה קונה מדין תורה. ראה שם הקשר בין הסוגיות.

3.
אלא שבירושלמי בכלל לא מוזכר הביטוי "ואזדו לטעמייהו" - ובבבלי מוזכר כ 50 פעמים.

4.
וראה מה שכתבנו על הסוגיה שם במסכת חולין דף קלט על הקשר המיוחד בין ריש לקיש לרבי יוחנן.
אולי אפשר לומר שרבי יוחנן מחשיב יותר את ה"מעשה" ואילו ריש לקיש מחשיב יותר את הכוונה.

4.1
מתאים גם למחלוקת ביניהם בדף הקודם בקשר לקבלת מתנה מגוי לבית המקדש, שרבי יוחנן מסכים אם נותנים רק לתיקון ונותנים דבר "לא מסויים" [=לא גלוי] ולריש לקיש בכל מקרה אסור בגלל כוונת הגויים.