סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 848
 

"אין מקדישין ולא מעריכין וכו' ואם הקדיש הכסות תישרף וכו' נועל בפניה הדלת והיא מתה מאליה"

שקלים כב ע"א

אסור לאדם להקדיש בהמה בזמן הזה משום חשש תקלה, שמא ימעלו בה, ולכן יש לנעול בפניה את הדלת והיא מתה מאליה.

הראב"ד במסכת תמיד, שואל על דברי הברייתא שאלה מעניינת, כשם שאין אנו הורגים את הבהמה בפועל משום איסור דאורייתא של מטיל מום בקודשים, יש לכאורה לתמוה, כיצד התירו חכמים לנעול דלת בפני הבהמה והיא מתה מאליה, למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא, כיצד יכולים חכמים משום החשש למעילה לעבור על איסור תורה של צער בע"ח.

הראב"ד מסביר שדעת הברייתא הזו כמו המ"ד שצער בע"ח הוא רק דרבנן, שוב אין לאסור על נעילת דלת בפני הבהמה, משום שהם אמרו והם אמרו. אמנם חכמים שאסרו לצער בעל חי הבינו שהחשש מהמעילה חמור יותר מאיסור צער בע"ח. הגאון רבי מנשה אייכנשטיין מביא בספרו "אלפי מנשה" הערה מעניינת על דברי גמרתנו, הפרי מגדים בסי' ש"ח מחדש חידוש מענין. נאמר בתורה "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". הירושלמי אומר שאם אדם רואה את בהמתו קוצרת מן המחובר ואוכלת, אין הוא צריך למנוע משום שביתת בהמתו את קצירת המאכל, משום שאנו אומרים כוונת התורה "למען ינוח" עביד ליה ניחא, אם לא יתנו לבהמה לקצור מן המחובר ולאכול בשבת אין זו מנוחה, ז"א ששביתת הבהמה נמדדת לפי מנוחת הבהמה, סבור א"כ הפמ"ג שאדם שעובר על צער בע"ח בשבת, הרי הוא עובר על עשה מן התורה של שביתת בהמתו למרות שצער בע"ח מדרבנן, אבל בשבת לכו"ע סובר הפמ"ג דצער בע"ח דאורייתא, כיון שהמצער בהמה עובר על מה שנאמר בתורה: "למען ינוח שורך וחמורך", והרי"ז ביטול עשה של שביתת בהמתו, שואל בעל "אלפי מנשה": בהמה, מסתבר שמסוגלת להחזיק מעמד ברעב לפחות שבוע, כמו בן אדם, נמצא שאדם הנועל דלת בפני בהמה שהוא הקדיש אותה, יעבור בהכרח משום צב"ח דאורייתא. הראב"ד אומר: שהברייתא שלנו סבורה שצער בע"ח דרבנן, אמנם זה נכון לגבי כל ימי השבוע, אבל כאשר מגיע שבת והרי דעתו של הפמ"ג שגם למ"ד צער בע"ח דרבנן, המצער בע"ח בשבת עובר על עשה של שביתת בהמתו, "למען ינוח", כיצד א"כ ניתן לנעול את הדלת בשעה שעוברים בשבת על העשה של שביתת בהמתו, והרי זה איסור תורה, וכיצד יכולים חכמים משום חשש מעילה לעבור על איסור תורה.

מתרץ הגאון בעל "אלפי מנשה": העשה של שביתת בהמתו לא נאמר אלא דווקא על בהמה השייכת לאותו אדם, אין אדם עובר על שביתת בהמת חברו, אם אדם רואה חמור של הפקר הנושא משא בשבת, הוא אינו עובר משום "שביתת בהמה", התורה אמרה: "למען ינוח שורך וחמורך", והרי דברי הברייתא אצלנו מתייחסים אל אדם שהקדיש בהמה, מן הרגע שהקדיש את הבהמה, שוב אין הבהמה בבעלותו, הבהמה היא ברשות הקדש, ולכן אם צער בעלי חיים דאורייתא אין הבדל אם אדם מצער את בהמתו הוא, או בהמה השייכת למישהו אחר, ולכן שאל הראב"ד היטב כיצד ניתן לנעול דלת בפני הבהמה אם עי"כ עוברים על צער בע"ח, אבל הראב"ד תירץ: שהברייתא סבורה כאותו מ"ד שצער בעלי חיים דרבנן, והשאלה שנשאלה לגבי שבת לא קשה כלל, שהרי לגבי שבת אין האיסור משום צער בע"ח, אלא משום שביתת בהמתו, וכיון שהבהמה היא של הקדש, שוב לא שייך לאסור משום שביתת בהמתו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)