הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי שמלאי; "והלכתא"
פסחים קכא ע"ב
רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן,
בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן - אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה - כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך - דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך - דקא עביד מצוה?
לא הוה בידיה:
אתא שאיל ביה מדרשא,
אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים,
והלכתא: אבי הבן מברך שתים.
1.
ואמנם נפסק כמו ה"והלכתא":
רמב"ם הלכות ביכורים פרק יא הלכה ה:
הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו.
2.
כסף משנה הלכות ביכורים פרק יא הלכה ה
[ה] הפודה את בנו מברך וכו'. ומ"ש וחוזר ומברך שהחיינו. בסוף פסחים דף קכ"א):
ה"כסף משנה" לא מזכיר במפורש את עניין ה"והלכתא". ובאמת, מדוע היה צורך בגמרא להכריע בעניין הרי התשובה בגמרא היתה פשוטה ואף אחד לא חלק על אנשי בית המדרש שהשיבו לרבי שמלאי.
3.
וכך אמנם אומר רבנו חננאל:
רבינו חננאל מסכת פסחים דף קכא עמוד ב:
ופשטוה מבי מדרשא אבי הבן מברך שתים על פדיון הבן ושהחיינו:
משמע שלא היתה לפניו הסיומת של "והלכתא".
4.
ראה על כך סיכום אצל הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמודים 93-94. ושם בסוף דבריו שיש גירסא שה"והלכתא" היא בתוך דברי בעל בית המדרש.
5.
וקצת קשה הרי תמיד אפשר לומר שה"והלכתא" [תלוי אמנם בגירסאות] נאמר על ידי מי שאמר את הקטע הקודם - בין אם מדובר ב"סתמא דגמרא", ובין אם מדובר באמורא ספציפי.
6.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שנד, הערה נו שמציין כמה פרשנים שדנים בכך:
7.
למשל:
שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן קמז:
ובהא ארווח לנו ליישב דקדוק חמור שיש לנו בזה, דמסיק שם דשלחו מב"מ אבי הבן מברך שתיים והלכתא וכו' וצ"ל הלא ליכא דפליג ולא שייך הלכתא וכה"ג בש"ס טובא הלכתא מכלל דפליגו
ולפמ"ש א"ש דבמתני' בכורות דף מ"ט ע"א פליגי ת"ק ור"י הוא לפדות ובנו לפדות ת"ק ס"ל הוא קודם לבנו ור"י אומר בנו קודם שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, ועיין ברש"י שם,
נראה ת"ק ור"י פליגי במי עיקר המצוה דר"י ס"ל דעיקר מצוה מוטלת על האב ואם לא פדה האב יפדה עצמו בתשלומין של אביו ולכן פדיון בנו קודם,
ות"ק ס"ל דהוא קודם ומזה הוציא הריב"ש וכ' דעיקר על הבן עצמו רק בקטנותו א"א ולכן מברך על,
ולפ"ז לר"י האב מברך לפדות דעיקר מצוה בו באב ולכן הוא מברך,
אבל להלכתא דקיי"ל כת"ק ואב אינו עיקר הו"א כהן מברך ולכן מסיק והלכתא דפסקינן כת"ק מ"מ אב מברך שתיים כנ"ל, פה פ"ב יום ד' פ' ח"ש תרי"ז לפ"ק:
לפי דבריו יש משמעות גדולה ל"והלכתא", לומר שכך הלכה למרות שמדברי "בי מדרשא" אפשר היה לומר שהם פסקו כר"י במסכת בכורות אבל להלכה פוסקים כתנא קמא שם במסכת בכורות, ובכל אופן האב מברך... [ראה ההסבר בדבריו לעיל]
8.
לפי הנ"ל יוצא שה"והלכתא" כוונתה להלכה שנפסקה בש"ס בסוגיה אחרת מרכזית יותר, ולא קשור כלל לסבוראים המאוחרים ואולי אף לא לרב אשי, אלא שבתי המדרש שלמדו את הסוגיה כך הכריעו שם במסכת בכורות.
9.
וכן בספר "יד דוד" - [מוזכר ב"ילקוט ביאורים", שם] באופן דומה אבל בקישור למחלוקת אחרת בש"ס, אם מברכים שהחיינו רק על דבר הבא מזמן לזמן [על פי תוס' במסכת סוכה דף מו].
10.
וכן, שם, הסבר נוסף על פי ה"בן יהוידע", שבבית המדרש אמרו שכך הלכה מכח סברא אבל כך גם הם קיבלו במסורת. הסבר זה הגיוני כי מובן לפיו העניין של ה"בי מדרשא" בסוגייתנו. רבי שמלאי שאל אותם אם יש להם מסורת בדין זה.
11.
ונראה לחדש [ואולי מתאים קצת להסבר האחרון]: רבי שמלאי עצמו חזר על דברי חכמי בית המדרש וקבע את ה"והלכתא". ומדוע?
רבי שמלאי מוזכר בש"ס כ- 30 פעמים, ובדרך כלל קשור לדרשות ומסרים רעיוניים ולא בהיגדים הלכתיים רגילים.
12.
דרשתו המפורסמת היא:
תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב:
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? +דברים ל"ג+ תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא
כלומר, הוא מנה את המצוות וסווגם למצות עשה ולמצות לא תעשה.
12.1
בסוגייתנו הוא התלבט למעשה כמה מצוות יש לפנינו בפדיון הבן, האם אחת או שתיים. אם הכהן מברך הרי יתכן שיש כאן שתי מצוות - אחת של האב ואחת של הכהן, ואם האב מברך את שתיהן יש כאן מצוה אחת. ושאלה זו משפיעה בהכרח על מניין המצוות - איזו מצוה נכללת בהן ואיזו מצוה איננה מוגדרת כמצוה או שאין היא על כל פנים נכללת במניין המצוות מסיבה כלשהי.
12.2
לפי זה ברור מדוע כל הדיון בסוגייתנו הוא על ידי תאור ארוע שהתרחש ורבי שמלאי "לא הוה בידו", כי אין כאן שאלה "רגילה", ולכן היה צריך לבדוק בבית המדרש ["בי מדרשא"] ולדון עם הרבה חכמים שיבדקו כיצד התשובה תשפיע על מניין המצוות !
ואחרי שנאמר לו שהאב מברך את שתי הברכות הרי שרבי שמלאי אמר "והלכתא..." כדי לומר שהוא מקבל זאת וגם מכריע שכך ישובץ במניין התרי"ג מצוות - כמצוה אחת.
12.3
הערה: וזה קשור גם לסוגיה הקודמת לגבי ברכה על הזבח [=קרבן חגיגה] ועל קרבן הפסח או על אכילת מצה, אם מדובר במצוה אחת שפוטרת את חברתה, ויכול להשפיע על מניין המצוות!
13.
תוספת הערה:
ה"והלכתא" בסוף המסכת בא לומר שהדין ההלכתי שאין בו מחלוקת אמנם הוא נכון לפי כל שאר סוגיות הש"ס, וזה נאמר רק על ידי עורכי הגמרא [יהיו מי שיהיו].
13.1
ולכן זה מוזכר בסיום של המסכת כמו בסיומה של מסכת מכות!
14.
תוספת הערה:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה סעיף י:
ט בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך: אקב"ו <ח> על פדיון הבן, וחוזר י ומברך: שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פודה עצמו, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו טו] לפדות הבכור, ומברך: שהחיינו (רמב"ם שם ד"ה). הגה: וי"א דאף הפודה עצמו מברך: על פדיון הבכור, וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א). וע"ל סי' רס"ה.
...
ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). <י> ואם יין בעיר, מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם). יא יז] <יא> ואין האב יכול לפדות (טז) על ידי שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).
אולי קשור גם לליל הסדר [עיקר מסכת פסחים] שיש בה "סעודת מצוה"
15.
ומדוע סיום המסכת הוא בדין של "פדיון הבן"?
שהרי נקודות השיא של יציאת מצרים היו "מכת בכורות" ו"בקיעת הים". מסכת פסחים היא על שם שפסח על בתי בני ישראל והציל את הבכורות, והלא פדיון הבן הוא לבכורות!
