מברך דקא עביד מצוה
פסחים קכא ע"ב
"ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה - כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך - דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך - דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה: אתא שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים".
קבעה הגמרא הלכה שאבי הבן מברך. אך מהי התשובה לשאלה? מהי הסברה שהעושה מצוה עדיף על מי שבאה לידו הנאה, ומנין למדו להסיק כך?
אלא שקיים מקור למסקנת ביה מדרשא במסכת חולין דף פז ע"א:
"מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים. איבעיא להו: שכר מצוה, או שכר ברכה? למאי נפקא מינה - לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה - אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה - הויין ארבעים, מאי? תא שמע... אמר לו: רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן, לאחר שאכלו ושתו, אמר לו: כוס של ברכה אתה שותה, או ארבעים זהובים אתה נוטל? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים, אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס".
נמצא שמצוה או ברכה עדיפים על י' זהובים או ארבעים. ובודאי שעדיפים על חמשה שקלים.
