הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"הלכך"; "תניא נמי הכי"; "שקיל וטרי"

פסחים קטז ע"א

אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא - חמא, קפא דחמא - כרתי, [קפא דכרתי - חמימי] קפא דכולהו - חמימי. אדהכי והכי נימא הכי: קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך, ולתמני כלתך.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה?
רבי לוי אומר: זכר לתפוח.
ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט,
אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט.
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

1.
משמע מדברי אביי שפסק הן כרבי לוי [אמורא מתקופת רבי יוחנן] והן כרבי יוחנן.

2.
ולאחר מכן הגמרא מביאה ברייתא כדברי רבי יוחנן.

3.
כמי נפסוק? כאביי, או כ"סתמא דגמרא" שאומרת שיש ברייתא כרבי יוחנן.

4.
בפשטות, הלשון "תניא נמי הכי" מעיד שהגמרא סוברת שכך הלכה - כרבי יוחנן. מצד שני יש עדיפות לפסיקה המפורשת של אביי מכיון שהוא נחשב כ"בתראי" לעומת דברי הברייתא - בודאי שכך, אם נאמר שגם אביי עצמו הכיר את הברייתא.

5.
ניתן לפרש את הביטוי "הלכך" באופן שאין לו משמעות ייחודית, כמקובל לומר שלאמוראים שונים היה סגנון דיבור מיוחד, ומובא בספר "דברי סופרים", כרך ג, עמוד 215, שאביי היה רגיל לומר לשון "הלכך" [- 10 מופעים בש"ס], וכנראה גם של רבא [ - 3 מופעים בש"ס]. בכל אופן אולי ניתן לומר שהביטוי "הלכך" נועד ללמדנו, שאין צורך להכריע בין שתי הדעות אלא ניתן לשלבם להלכה אחת, וזה מה שאומר אביי, שהחרוסת הינה גם זכר לתפוח וגם זכר לטיט במצרים [בקשר ל"תפוח" מה כוונתו ראה בפרשנים. מקובל יותר שמדובר על כך שהנשים היהודיות במצרים היו יולדות תחת התפוח].

5.1
בכל אופן מכך שהגמרא הביאה את ה"תניא נמי הכי" בסוף הסוגיה משמע, שכך הלכה - דווקא כרבי יוחנן.

6.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא

החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר ט לטיט שהיו עובדין בו במצרים, *
וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או י גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.

מהפרשנים משמע שהרמב"ם פוסק כרבי יוחנן וכ"תניא נמי הכי". וכך משמע מלשון הרמב"ם שאומר "זכר לטיט...". אבל אחר כך הוא ממשיך שלוקח תמרין.. צמוקים... ומזה משמע שמוסיף את דברי רבי לוי.

7.
ולכן נראה לחדש: בגמרא באמת פוסקים גם כרבי לוי וגם כרבי יוחנן [כפשט דברי אביי] אלא שלפי ה"תניא נמי הכי" משמע שהעיקר הוא כרבי יוחנן - שזו הטעם והנימוק לאכילת החרוסת, ודברי רבי לוי הם רק כתוספת - כיצד עושים את החרוסת.
וראה גם ב"מתיבתא", הערה טו, וב"ילקוט ביאורים", עמוד רנא.

8.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא:

[יא] החרוסת מצוה וכו'. (דף קי"ד) במשנה אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה.
והלכה כמותו דשקלו אמוראי אליביה (דף קט"ז) בגמרא דאמרינן מאי מצוה רבי לוי אומר זכר לתפוח עוררתיך ר"י אמר זכר לטיט ותניא כותיה דר' יוחנן. תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט:

משמע מקטע הגמרא שלעיל שהלכה במשנה כרבי אליעזר ברבי צדוק, מפני שהגמרא דנה לפי שיטתו, והכלל בהלכה הוא, שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה" [=כמי שדנים לפי שיטתו].