סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 845
 

"רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן"

פסחים  קכא ע"ב

רב שמלאי נשאל מי יברך ברכת שהחיינו במצות פדיון הבן, ישנן שתי אפשרויות, אומרת הגמ', האם הכהן יברך משום ההנאה שהזדמנה לו, הוא הרי זוכה כאן בחמשה סלעים, או אבי הבן, אבי הבן בוודאי שיש לו שמחה עצומה, פודה את בנו, מקיים אחת מתרי"ג מצוות, פעם אחת בחיים, לא כל אחד זוכה לכך.

אומרת הגמ' שרב שימלאי "לא הווי בידיה", הוא לא ידע להשיב, כנראה שהוא שקל את האפשרויות והוא לא יכל להכריע, הלך רב שימלאי ושאל בביהמ"ד ושם הכריעו "אבי הבן מברך שתיים", לא רק את הברכה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון הבן, אלא גם את ברכת שהחיינו.

לכאורה מאד תמוה מדוע רב שימלאי לא ידע להכריע, הרי מסברה נראה שהזכות לברך שהחיינו היא לאבי הבן, הרי אצלו זה שמחה עצומה ששנולד לו בכור, ובנו יצא מכלל נפל, בעוד שלכהן, אמנם הוא נהנה מ-5 סלעים, אבל היכן מצאנו שעל הנאה כזו מברכים שהחיינו. לו יהיה שמישהו זכה, או מצא סכום כסף שווה ערך ל-5 סלעים לא שמענו שמברכים על זה שהחיינו, כך מקשה הרשב"א.

מתרץ הנצי"ב [בהעמק שאלה שאילתא קע"א] שחז"ל תקנו שהחיינו רק על הנאה שבאה כתוצאה ממצוה, כאן יש מצוה ויש כאן הנאה במצוה הזו, על זה תקנו ברכת שהחיינו, אבל על הנאה שלא קשורה למצוה לא תקנו שהחיינו, וגם על קוש' הרשב"א שלא שמענו שעל שאר מתנות כהונה מברכים שהחיינו, עונה הנציב, זה ששלא שמענו אין זו הוכחה יתכן שעל שאר מתנות כהונה ג"כ מברכים שהחיינו. טעם נוסף שיש להעדיף את אבי הבן על הכהן שהרי אבי הבן מחוייב במצוה, ואילו לגבי הכהן זה רק רשות שהרי יש עוד כהנים. בהכרח שאם פנו אל כהן מסוים בבקשה לפדות את הבן הוא חייב לפדותו.

לדעת האחרונים [החת"ס הנצי"ב הרש"ש] סוברת הגמ' שבעקרון שניהם חייבים לברך שהחיינו, אלא שאחד יכול לברך ולהוציא את השני, כמו שתמיד נוהגים בצבור שמחוייב, לדוגמא בקדוש רק המקדש מברך וכולם יוצאים מדין שומע כעונה, בשופר, במגילה, כל מצוה שברבים אחד מברך ומוציא את השומעים, לכן מסביר הרש"ש שהגמ' הסתפקה למי יש את החיוב היותר גדול שעדיף שהוא יברך ויוציא את השני. והפלא הוא שהגמ' סברה שהחיוב של הכהן יותר גדול כי זו היתה האפשרות הראשונה שהגמ' העלתה, האם הכהן יברך משום ההנאה שבאה לידו, או דלמא אבי הבן, ומה הסברה שיש לכהן חיוב יותר גדול מאשר לאבי הבן, אומר הרשב"א לכהן יש זכות קדימה, מצד הפסוק "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה" אמנם מצד החפצא של המצוה, החשיבות של המצוה יותר קשורה לאבי הבן, אבל לגבי הסוגיה של ברכות, מדין "וקדשתו" יש לכהן עדיפות, תמיד כהן מזמן ראשון, כהן עולה לתורה ראשון, לכן הגמ' סברה שלכתחילה עדיף שהכהן יברך, ואם כך מתהפכים היוצרות, מדוע הגמ' הסתפקה שעל אבי הבן לברך. עונה הרשב"א שזה גם אמת לאמיתה, משום משנה מפורשת במס' ברכות בפרק כיצד מברכים אומרת המשנה שאותו אחד שברך על היין [בזמון מברכים אחרי הסעודה על היין], הוא גם יברך על המוגמר. דהיינו שהמשנה חידשה כאן יסוד, כיון שאחד התחיל לברך הוא ממשיך גם את הברכה השניה. והגמ' מדייקת מהמשנה שאומרת אותו אחד שברך על היין הוא גם יברך על המוגמר [על הבשמים] משמע מדייקת הגמ' "אפילו דאיכא מאן דעדיפא מינה", אפ' שנמצא מישהו שיש לו חשיבות ומעלה מהמזמן, אבל מכח זה, שזה שברך ברכה אחת, עליו להמשיך ולברך גם את הברכה השניה. [אולי מדין המתחיל במצוה אומרים לו גמור, או מצוה גוררת מצוה, או אולי אין מעבירים על המצוות], והטעם הזה מדויק בלשון הגמ' הפלא ופלא, רב שמלאי הסתפק מי יברך ברכת שהחיינו, והגמ' ענתה ש"אבי הבן יברך שתיים" הרי הדברים תמוהים לא הסתפקנו לגבי הברכה הראשונה, למה הגמ' אומרת אבי הבן יברך שתיים הרי לגבי הברכה הראשונה פשיטא שזה שייך לאבי הבן. בהכרח שזה מה שהגמ' כאן בשתי מילים רצתה להסביר לנו, מדוע אבי הבן מברך גם שהחיינו, משום שהוא מברך שתיים היות והוא ברך את ברכה הראשונה הוא גם יברך את הברכה השניה אפ' דאיכא מאן דעדיף מיניה, [הכהן]. אז בעצם לפי המהפך הזה רואים שזו שאלה בכלל לא פשוטה, לכן הסתפק רב שמלאי. החיוב הוא של הכהן מצד וקדשתו, אלא שיש לנו גם סברה של מי שברך ברכה אחת יברך גם את השניה, זה מהלך אחד.

מהלך שני בראשונים: [הרשב"א המאירי ה'נימקי יוסף'] שהגמ' לא סברה ששניהם מחויבים אלא רק אחד מהם מחויב לברך. והנפקא מינא בין שני ההסברים הוא גדול, כי אם אנחנו אומרים ששניהם מחויבים, לפי המהלך הראשון, אומר החת"ס, מה יהיה אם אחד מהם לא התכוון לצאת, אם אבי הבן ברך והכהן לא התכוון לצאת, או שאבי הבן לא כיוון להוציא אותו, יצטרך הכהן לברך בעצמו, כי שניהם מחויבים. ולפי הראשונים שרק אחד מחויב, כי לכל אחד מהם יש מעלה וחסרון, והשאלה היא אצל מי המעלה יותר גדולה מהחסרון. לכהן יש סיבה טובה לברך מצד שיש לו הנאה מוחלטת בזה שהוא רק זוכה כאן, הוא זוכה בחמשה סלעים בלי שום השקעה, יש לו רק זכיה, לעומת זאת אבי הבן לא יכול לברך שהחיינו משום שיש לו במצוה הזאת הפסד, זו מצוה שעולה כסף. מצוה שעולה כסף, לגבי שהחיינו זה כבר בעיה, שהחיינו מברכים על מצוה שיש בה רק שמחה. אם כן היה צד, וזה הצד הראשון של הגמ', שהכהן יברך כי אצלו זה רק שמחה, אבל אומר הנמוקי יוסף יסוד מוסרי, הכהן "חב לאחריני", זה לא הכהן היחידי בעולם, יש עוד כהנים. הוא מפסיד לאחרים, מצוה כזו שהוא מפסיד לאחרים כאן יש חסרון לגבי שהחיינו, היות והוא חב לאחריני הוא לא יכול לברך שהחיינו.

אז נחזור לאבי הבן, אמרנו שהוא מפסיד כסף, אבל מה הוא מרוויח, בואו נעשה שיקול הדעת אבי הבן מפסיד 5 סלעים אבל מה הוא מרוויח, הוא מרוויח בן, היום ב"ה התברר שהבן לו יצא מחשש שאינו בר קיימא, מחשש נפל, היום התברר שהבן שלו הוא בר קיימא עד 120. האם לעומת היתרון הזה שהוא זכה לבן עד 120, יש פה הפסד של 5 סלעים? לכן הסיקה הגמ' שאבי הבן יברך.

[העורך]

בחסדי ה' יתברך הדרן עלך מסכת פסחים

באחת השיחות שהשמיע הרה"ג חיזקיה מישיקובסקי שליט"א אמר שיהיה ברור מי שלא למד ש"ס, הגם שהוא צדיק גמור, אבל בעולם הבא יהיה אומלל, בעולם הבא מדברים ש"ס זוהי השפה. למה הדבר דומה לאחד שנמצא בסין... איזה גן עדן זה יכול כבר להיות כשאין לו עם מי לדבר, יתכן שיעדיף את הגיהנום, וכך המשיך לתאר את מצבו של מי שלא לומד. בסוף השיחה ניגש אליו יהודי נרגש, ואמר לו, כבוד הרב, הרסת לי את החיים. התענין הרב מדוע, ענה לו הלז, עד היום חשבתי היות וכל חיי אני עמל קשה מהבוקר עד הערב לפרנס את משפחתי, עושה את כל המאמצים לא להחסיר ולא לאחר לתפילות, כשיש לי זמן אני אומר תהלים, לומד בערב עין יעקב, אבל ללמוד גמרא אני לא מסוגל. חשבתי תמיד מילא, את העולם הזה אין לי, אבל לפחות את העולם הבא יהיה לי, והנה הרב טוען שגם את העולם הבא לא יהיה לי... בקושי עצר עצמו מלהזיל דמעות. הרב לא יכל לסבול את צערו, ניסה לעודד אותו, ולבסוף לקח אותו לגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א. אמר לו רבי חיים, מהאמת אי אפשר לברוח, זוהי המציאות המוחלטת. בעולם הבא מדברים ש"ס. ובסופו של דבר נתן לו שתי עצות. א. לתרום לישיבות וכוללים ובזה יהיה לו חלק בלימוד. ב. הפציר בו לנסות עצמו בלימוד, להצטרף לשעור וה' יעזור שתצליח. וכך הווי אותו תלמיד, הפך להיות לאחר מספר שנים לאחד התלמידים המוצלחים ביותר בשעור. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.