הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ואזדו לטעמייהו"; "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו"; "יחיד ורבים"
פסחים צג ע"א-ע"ב
תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי.
רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני.
רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני.
ואזדו לטעמייהו,
דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני. דברי רבי.
רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני.
במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקין ליה.
ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא.
ושלשתן מקרא אחד דרשו: +במדבר ט+ והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה.
רבי סבר: +במדבר ט+ וחדל לעשות הפסח ונכרתה - דלא עבד בראשון, אי נמי +במדבר ט+ קרבן ה' לא הקריב במעדו - בשני. - וממאי (דהא) +מסורת הש"ס: [דהאי]+ חטאו ישא כרת הוא?
קסבר, מגדף היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם +ויקרא כד+ ונשא חטאו, וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם, מה להלן כרת - אף כאן נמי כרת.
ורבי נתן סבר: +במדבר ט+ וחדל לעשות הפסח ונכרתה, דהאי כי לשון דהא הוא, והכי קאמר רחמנא: דהא קרבן ה' לא הקריב במעדו בראשון. - האי חטאו ישא מאי עביד ליה? - קסבר: מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר האי חטאו דהתם מהאי חטאו דהכא, מה הכא כרת - אף התם כרת.
ורבי חנניא בן עקביא סבר: וחדל לעשות הפסח ונכרתה, אי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני. - והאי חטאו ישא מאי עביד ליה? - כדאמרן.
הלכך: הזיד בזה ובזה - דברי הכל חייב, שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור, הזיד בראשון ושגג בשני - לרבי ולרבי נתן מחייבי, לרבי חנניא בן עקביא פטור. שגג בראשון והזיד בשני - לרבי חייב, לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור.
הגמרא מביאה 3 דעות בקשר לקשר בין פסח ראשון לפסח שני.
מבנה הסוגיה:
1.
תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי.
רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני.
רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני.
מי שלא הקריב קרבן פסח במזיד חייב כרת. זוהי אחת ממצוות העשה שיש חיוב כרת על אי ביצועה. בדרך כלל חיוב כרת הוא על מי שעבר על איסור "לא תעשה".
2.
התנא רבי נתן [יש רק אחד] הוא נתן הבבלי שהיה בדור שלפני "רבי".
רבי חנניא בן עקביא גם כנראה היה בדור שלפני "רבי" ואולי אף בדור שלפניו כי מובא שחי גם בזמן רשב"ג אביו של "רבי" - כך משמע מהניתוח של "סדר הדורות".
2.1
לפי הנ"ל קשה מדוע דווקא "רבי" מוזכר ראשון בברייתא ולא אחרון.
הערה: לפעמים ברייתא/משנה לא מקפידה על "סדר הדורות" כדי להביא את ההלכה כפי התנא שמוזכר אחרון, וכאן לא מתאים כי רוב הפוסקים פוסקים כ"רבי".
3.
ולכן נראה בפשטות שסדר הזכרת התנאים בברייתא שבסוגייתנו נקבע לפי דרוג תוכן דבריהם - מהחמור אל הקל:
לפי רבי - חייב כרת גם על פסח ראשון וגם על פסח שני
לפי רבי נתן - חייב כרת רק על הראשון
לפי רבי חנינא - גם על הראשון לא חייב כרת - לפעמים
4.
ואזדו לטעמייהו,
דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני. דברי רבי.
רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני.
במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקין ליה.
5.
על הביטוי "ואזדו לטעמייהו":
דברים שכתבנו כמה פעמים:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
אומר השל"ה, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?
אולם, עדיין קשה.
6.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:
וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות דף טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות דף לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין דף פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].
תוכן דבריו הם: כאשר מחלוקת האמוראים היא לצורך יישוב קושי בברייתא או במשנה, אזי קובעת הגמרא שתרוציהם שונים מפני שהם חלוקים גם במקום אחר.
אבל אם הם חולקים מסברת עצמם ובאים לחדש דין [ולא כדי ליישב קושיה של סתירה בין פסוקים או בין דברי תנאים] אז גמרא מקשה, מדוע עליהם לחזור על מה שכבר חידשו בסוגיה אחרת.
7.
בסוגייתנו [מסכת פסחים דף צג] הביטוי הנ"ל מוזכר לגבי תנאים ולא לגבי אמוראים ["ואזדו לטעמייהו" - "תנאים"]
8.
ונראה שיש לבדוק תמיד גם את הסוגיה השניה שהגמרא מביאה תמיד בהקשר ל"ואזדו לטעמייהו". האם גם שם מדובר בבאור ברייתא. ובסוגייתנו שמדובר במחלוקת תנאים - האם מדובר בביאור פסוקים! - או בטעמים עצמאיים של בעלי המחלוקת. ובכלל, קצת קשה להבחין תמיד בין שני הדברים, הרי גם בביאור ברייתא או בביאור פסוקים יתכן שהאמוראים/תנאים מבארים על פי סברתם.
9.
המשך סוגיינתו:
אחרי שהגמרא מביאה מחלוקת אחרת בין רבי נתן ל"רבי" היא מסבירה את ה"יסוד" של מחלוקתם שהיא סברא של הגדרת מהותו של "פסח שני". האם מדובר בסברא או לא תלוי כמובן מייד בהמשך הגמרא:
ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא.
דברי רבי חנינא לא הובאו בקשר לדין של גר שהתגייר בין פסח ראשון לפסח שני [ראה בפרשנים].
ושלשתן מקרא אחד דרשו: +במדבר ט+ והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה.
רבי סבר: +במדבר ט+ וחדל לעשות הפסח ונכרתה - דלא עבד בראשון, אי נמי +במדבר ט+ קרבן ה' לא הקריב במעדו - בשני. - וממאי (דהא) +מסורת הש"ס: [דהאי]+ חטאו ישא כרת הוא?
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צג עמוד ב
קסבר, מגדף היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם +ויקרא כד+ ונשא חטאו, וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם, מה להלן כרת - אף כאן נמי כרת.
ורבי נתן סבר: +במדבר ט+ וחדל לעשות הפסח ונכרתה, דהאי כי לשון דהא הוא, והכי קאמר רחמנא: דהא קרבן ה' לא הקריב במעדו בראשון. - האי חטאו ישא מאי עביד ליה? - קסבר: מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר האי חטאו דהתם מהאי חטאו דהכא, מה הכא כרת - אף התם כרת.
ורבי חנניא בן עקביא סבר: וחדל לעשות הפסח ונכרתה, אי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני. - והאי חטאו ישא מאי עביד ליה? - כדאמרן.
10.
הגמרא פירשה את מחלוקתם לגבי דרשות הפסוקים. צריך לומר שהמחלוקת בפירוש הפסוקים היא הבסיס לכל הדינים שהובאו לעיל במחלוקת בין התנאים. למעשה, נראה, שהגמרא היתה יכולה להתעלם ממה שהביאה את "ואזדו לטעמייהו" כי הסבר הפסוקים נועד להסבר סוגייתנו ולא לדין של גר שהתגייר. אבל כנראה שהמקור בפסוקים נועד להסביר גם את המחלוקת הזו שהובאה בברייתא השניה.
11.
בסופו של דבר משמע, שהביטוי "ואזדו לטעמייהו" חל באמת לגבי שלושת התנאים ומתאים לעיקרון שמחלוקת לגבי דין מסויים - סוגייתנו העיקרית - תלויה בסברא/בדרשת פסוקים של אותם חכמים. ואולי מכאן דווקא ניתן ללמוד, שדרשות הפסוקים שבסוגייתנו לא נלמדו ממסורת אלא מסברא - ומסמכותם - של החכמים שמוזכרים בסוגייתנו!
12.
הלכך: הזיד בזה ובזה - דברי הכל חייב, שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור, הזיד בראשון ושגג בשני - לרבי ולרבי נתן מחייבי, לרבי חנניא בן עקביא פטור. שגג בראשון והזיד בשני - לרבי חייב, לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור.
הגמרא מסכמת את כל המשתמע להלכה ממחלוקת התנאים בסוגייתנו.
נראה לומר, שהביטוי "הלכך" נקבע לא בבית המדרש של אותם תנאים, אלא על ידי "סתמא דגמרא". ויותר מכך, יתכן דווקא שנקבע על ידי "עורך הגמרא" שבא להכריע את ההלכה.
ואמנם הוא לא מכריע בפרוש כאחת הדעות, אלא "רק" בונה טבלת סיכום - מעשה חריג בש"ס!
13.
ולגבי פסיקת ההלכה:
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ב:
כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת.
+/השגת הראב"ד/ מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד. א"א שנה זה במשנתו כרבי, ור' נתן ור' חנינא בן עקביא פליגי עליה. /השגת הראב"ד/ אף על פי שהזיד בשני. א"א עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני.+
14.
הראב"ד אומר שהרמב"ם פוסק בסוגייתנו כ"רבי" ומקשה עליו, שהרי שני התנאים האחרים חלוקים עליו. כנראה, שכוונתו לומר שהכלל של "הלכה כרבי" היא רק כשנחלק על תנא יחיד [="הלכה כרבי מחברו"] ולא כשנחלק על שני חכמים [שנחשבים כרבים"] ואין הלכה כרבי מחבריו - "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו".
15.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ב:
[ב] מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון וכו'. שם (דף צ"ג) הזיד בזה ובזה לד"ה חייב שגג בזה ובזה ד"ה פטור הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ורבי נתן חייב ולר' חנינא בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב לרבי נתן ולר' חנינא בן עקביא פטור וכבר נתבאר בסמוך שרבינו פוסק כרבי:
כתב הראב"ד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון וכו'. א"א שנה זה במשנתו כרבי ור' נתן ור"ח בן עקביא פליגי עליה עכ"ל.
טעמו לומר דבשלמא בהזיד בראשון ושגג בשני דפסק חייב ניחא דפסק כרבי ור' נתן דרבים נינהו
אלא בשגג בראשון והזיד בשני קשה אמאי פסק כרבי דמחייב דהוי יחידאה לגבי ר' נתן ור"ח בן עקביא.
הוא מסביר שלגבי מקרה אחד מכל המקרים האחרים יוצא ש"רבי" ורבי נתן מהווים רוב לעומת רבי חנניא ולכן כך הלכה.
16.
המשך דברי ה"כסף משנה":
וי"ל שטעמו של רבינו משום דאמרינן בגמרא דרבי סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבד בראשון א"נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני וממאי דהא חטאו ישא כרת הוא דקסבר מגדף היינו מברך השם וכתיב במברך השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם מה להלן כרת אף כאן כרת
ורבי נתן ור"ח בן עקביא סברי מגדף לאו היינו מברך את השם
ובפ"ק דכריתות דף ז') אמרינן דחכמים ס"ל דמגדף היינו מברך את השם וכיון דקם ליה רבי כחכמים הלכתא כוותיה ואף על פי שרש"י שם משבש גירסת הספרים ומהפך סברת חכמים לר"ע רבינו נקט כגירסת הספרים.
הוא מסביר שהלכה כרבי מפני שלפי כל ההסברים בגמרא למחלוקת החכמים יוצא שהרמב"ם מכריע כדעת חכמים במסכת כריתות וממילא נגזר מכך, שיש להכריע כאן כדעת "רבי" בסוגייתנו.
16.1
הערה 1: יוצא לפי דבריו, ש"חכמים" עדיפים - מבחינת הכרעת ההלכה - על "רבים" שהם שני חכמים!
16.2
הערה 2: לפי דבריו נראה לחדש, שזו הסיבה שהגמרא הביאה את דרשות הפסוקים ותלתה אותם גם בהסבר הנושא שנידון במסכת כריתות. ואולי לפי זה יתכן שהביטוי "ואזדו לטעמייהו" [באופן מורחב, ובעיקר אם נאמר שביטוי זה נאמר על כל מהלך הסוגיה ולא רק על המחלוקת שהובאה בברייתא של גר שנתגייר] נאמר כדי ללמדנו שיש לפסוק בסוגייתנו כפי חכמים שם בסוגיה!
17.
המשך דבריו:
וה"ר אברהם בנו של רבינו הקשו לו הקושיא זו שהקשה הראב"ד והשיב לא נכנס הספק אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן בין לר"ח בן עקביא שני תשלומין דראשון ולא הכין הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כשאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון ושגג בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שהמזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקנינן ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון שהזיד בו
ור"ח בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקוה.
וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבשעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון
הילכך לדברי ר' חנינא אינו חייב אלא כשהזיד בזה ובזה
נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין דראשון ולא תקנתא ור' חנינא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרישית
והנה רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא
בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני שגג תשלומין
בא ר' חנינא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא
הילכך הלכה כרבי לגבי כל חד מינייהו דהלכה כרבי מחבירו עכ"ל:
18.
בנו של הרמב"ם מסביר שלגבי כל אחד מהדינים "רבי" חולק רק על אחד משני התנאים. ואולי כוונתו יותר רחבה, שהוא מחדש שכאשר יש "רבים" שחולקים על "יחיד" אבל מנימוקים שונים הרי שלא נחשבים כ"רבים" לעניין הכרעה נגד היחיד.
18.1
כך מסביר "מהר"י קורקוס" על הרמב"ם:
"שכיון שרבי נתן ורבי חנינא לא שייכי בחדא טעמא דלמר הוי תקנתא ולמר לא הוי אלא תשלומין לא מקרו רבים...
19.
ראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" וב"אליבא דהלכתא" שדנים בהרחבה בכל הנ"ל.
