הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב נחמן ורב ששת - כמי הלכה?
פסחים צב ע"ב
גמרא. איתמר: היה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו. רב נחמן אמר הורצה, רב ששת אמר: לא הורצה. רב נחמן אמר הורצה - מיחס הוא דחס רחמנא עליו, ואי עביד - תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, מידחא דחייה רחמנא כטמא. אמר רב נחמן: מנא אמינא לה - דתנן: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון - יעשה את השני. מכלל דאי בעי - עבד. ורב ששת אמר לך: אי הכי, סיפא דקתני: שגג או נאנס ולא עשה את הראשון - יעשה את השני. מדקתני ולא עשה - מכלל דאי בעי עבד, הרי שגג והרי נאנס! אלא: מזיד קתני בהדייהו. הכא נמי: אונן קתני בהדייהו. אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא, דקתני: אלו פטורין מהכרת, ואלו חייבין בהכרת. אהייא? אילימא אשוגג ונאנס - שוגג ונאנס בני כרת נינהו? אלא לאו - אמזיד ואונן. ורב נחמן אמר לך: לעולם אמזיד לחודיה, ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא חייב, והאי דקתני חייבין - איידי דתנא רישא פטורין, תנא סיפא חייבין. אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתניא: רבי עקיבא אומר: נאמר +במדבר ט+ טמא ונאמר +במדבר ט+ בדרך רחוקה
1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ג:
ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לא הורצה וחייב בפסח שני.
2.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ג:
[ג] ומי שהיה בדרך רחוקה וכו'. שם פלוגתא דר"נ ורב ששת ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי:
הוא מסביר שבמחלוקת בסוגייתנו הרמב"ם פוסק כרב ששת. מפשט דבריו לא ברור אם כוונתו היא, שהכלל הוא שתמיד הלכה כרב ששת באיסורים נגד כל אמורא יחיד בן דורו, או שדווקא נגד רב נחמן הלכה כרב ששת באיסורים וכרב נחמן בדיני.
3.
הר המוריה הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ג:
[ג] לא הורצה וכו'. כרב ששת שם צ"ב ב' דהלכתא כוותיה לגביה דרב נחמן באיסורי וכמש"כ מרן
הוא מדגיש, שהכלל הוא שהלכה כרב ששת באיסורים דווקא נגד רב נחמן, ומסתמך על ה"כסף משנה" לעיל בסעיף 2.
4.
המשך דבריו:
ועוד כיון דס"ל לרבינו לקמן בפ"ו ה"א דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ממילא מוכח דלא הורצה (ועיי"ש בתוס' ד"ה דאי בעי וכו' ויש שם ט"ס וכצ"ל ומ"ד הורצה אסיקנא לעיל דסבר שוחטין וזורקין וכו' וכוונתו לעיל באותו עמוד.
הוא מסביר שיש נימוק נוסף לפסוק דווקא כרב ששת. השאלה היא האם הנימוק הנוסף מקבל לגמרי גם את הנימוק הקודם ורק מוסיף טעם נוסף, או שמא הוא חולק על הנימוק הקודם. האמת היא, ששאלה מסוג זה נהוג לשאול רק על פרשנים ראשונים ולא על פרשנים אחרונים.
5.
המשך דבריו:
אמנם הרמב"ן בפי' התורה בפרשת בהעלותך פסק כרב נחמן יעו"ש.
לא ברור מדוע הרמב"ן לא פוסק כרב ששת. אולי בגלל פשט משנתנו. וראה ב"מתיבתא", "אליבא דהלכתא", עמוד יט, הערה ד.
6.
חסד לאברהם הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ג:
[ג] מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו וכו' לא הורצה. בכ"מ כתב זהו פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפסחים שם ופסק כר"ש דהלכתא כותיה באיסורא
ויש לעורר בזה לפי מ"ש בשו"ת מוהרי"ק סי' קס"ה דהני כללי לא אתמרו רק בדינים הנוהגים בזמן הזה,
הוא מעלה עניין עקרוני. יש אומרים שכללי הפסיקה בש"ס לא תקפים לגבי דינים שלא נוהגים בזמן הזה - כבסוגייתנו, ולפי זה אין הכרח לפסוק כרב ששת על פי הכלל, שהלכה כרב ששת נגד רב נחמן!
6.1
ואולי לכן הרמב"ן היה "רשאי" לפסוק כרב נחמן - לעיל בסעיף 5.
