הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"משנה ראשונה"

פסחים פח ע"א-ע"ב

מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו וכו'. משל רבו הוא דלא יאכל, אבל משל עצמו - יאכל. והא תניא: לא יאכל לא משלו ולא משל רבו! -
לא קשיא: כאן - כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה.
דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל, בית שמאי אומרים:
תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אינו יכול, שכבר חציו בן חורין. לישא בת חורין - אינו יכול, שעדיין חציו עבד. יבטל - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר +ישעיהו מה+ לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה! אלא: מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הילל להורות כבית שמאי.

1.
הגמרא מקשה סתירה בין משנתנו לבין ברייתא.
סתירות מעין אלה מועלות בש"ס פעמים רבות, ובדרך כלל הסתירה מיושבת באופנים שונים של הבחנה בין המשנה לברייתא [שמדובר באוקימתות שונות], כפי שמיישבים קושיות בגמרא.

2.
אולם בסוגייתנו יישוב הסתירה הוא באופן מיוחד. הגמרא אומרת, שהברייתא והמשנה נאמרו בתקופות שונות. ולא רק זה, אלא שבית הלל אמרו דין אחד ולאחר זמן הם חזרו בהם והודו לבית שמאי.

2.1
ולפי זה, הברייתא היא כדעה הראשונה-קדומה של בית הלל, והמשנה היא כדעת בית הלל המאוחרת יותר, לאחר שחזרו בהם והודו לבית שמאי. וליתר דיוק, הברייתא מביאה את הדעה הראשונה של בית הלל, והמשנה - את הדעה הסופית של בית הלל.

2.2
בפשטות משמע, שהברייתא שבסוגייתנו היא קדומה למשנה [אולי ניתן לומר ש"עורך הברייתא" סובר - מסיבה כלשהי - שהלכה דווקא כדעה הראשונה של בית הלל!]

3.
וראה ב"המעיין", שנה שניה, עמוד 150:

ולנו לדעת כי הך "דחזרו בית הלל להורות כבית שמאי" אין הכוונה שתיכף ומיד בשעת המשא ומתן של הלכה בבית המדרש חזרו ב"ה להורות כב"ש. לא ולא, כי אז היה הסגנון "והודו בית הלל לב"ש", או "וחזרו בהן ב"ה". אבל הלשון "וחזרו ב"ה להורות כב"ש" מורה שחזרו מהוראתם, וכי כבר יצאו דברים מגדר שקלא וטריא ויהי להלכה ומורין כן, אך זמן רב אחרי שעשו ב"ה כדבריהם נתיישבו התלמידים המאוחרים מב"ה וחזרו להורות כב"ש...

ונראה שדבריו מתאימים שמדובר בבית הלל ולא בהלל עצמו.

4.
בכל מקרה ברור, שהברייתא שפסקה כדעת בית הלל הראשונה נשמרה אצל האמוראים, ולכן הקשו ממנה על משנתנו.

5.
"משנה וברייתא"
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:

והסיבה השנית למחלוקת התלמידים אליבא דרבם הוא מחמת הרב שחזר בו ממאי דהוה סבר מעיקרא והתלמיד דלא שמיעא ליה מהחזרה קאמר לשמעתא בשמיה כאשר בתחילה משום דסבר משנה ראשונה לא זזה ממקומה ואידך דידע דהדר ביה או דגמרה מיניה לאחר חזרה אמרה כמו שקבלה דאין לו ידיעה בתחילה מאי סבר ואי נמי ידע אזל בתר בתרא ומילתא כדנא לא נפלאת היא...

הוא מסביר שהתופעה כמו בסוגייתנו מהווה למעשה אחת הסיבות להיווצרות מחלוקות, כיון שכל חכם שמע ולמד גירסא שונה של דברי אותו חכם - מה אמר בתחילה ומה אמר לאחר שחזר בו.