דילטורייא על בני
פסחים פז ע"ב - פח ע"א
"עולא אמר [לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא] כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.
עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא {סל} דתמרי. אמר להו: כמה כי הני {סלים} בזוזא? - אמרו ליה: תלת בזוזא. - אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא! בליליא צערוהו. אמר: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא!".
עולא לא חזר בו ממימרתו בשבח בבל ותמריה, שראויין הן לעוסקי תורה הזקוקים לצלילות הדעת בלא טורח (מסכת עירובין דף סה ע"א) ולמזון מזין וזמין, ובלבד בלא הפרזה. סוף כל סוף דבש תמרים הוא אחד 'משבעת המינים האמורים בשבח הארץ' (הביטוי בספרי כי תבוא פיסקא רצז).
מצד שני אחר שכינה עולא את התמרים בשם דבש, הוא שב לכנותן בשם 'סם המות', מכאן שידע היטב שקלקול הקיבה שקיבל בא לו בעטיים של התמרים שהפריז באכילתן.
אך למרות שידע זאת, לא הכריז עולא: 'מכאן ואילך אמנע מאכילת יתר'. הוא גם לא הוסיף בגמרא מימרא בלשון: "ויש מאכלות שהם רעים... והתמרים... אין ראוי להרבות מאכלות אלו" (רמב"ם הלכות דעות ד הלכה י), הלכה זו הוא השאיר למומחי הרפואה.
מסקנתו של עולא היתה לערוך חשבון נפש, כי לכל פגע טבעי יש גם סיבה רוחנית. וכלשון הגמרא: "הא והא גרמא ליה" (מסכתות סוכה דף נג ע"א; תענית דף כה ע"א; מגילה דף כב ע"ב; ודף כח ע"א). ואף אמנם שבני פומבדיתא ראויים היו לביקורת כמבואר בכמה מקומות, מכל מקום: "אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל", כך הטיף ריש לקיש לרבי אבהו, אחר שספה חול לתוך פיו (שיר השירים רבה פרשה א). ורבי שמואל בר נחמן אמר: (שם) "רוֹץ פֶּה – רְצוֹץ פִּיּוֹת בכל מי שאמר דילטורייא על בני".
ובזה גם נסמכה סוגיית מעשה עולא למעשה הושע. כיון שנתן עולא את עיניו בפומבדיתאי, "אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה?... ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... בקש רחמים על ישראל!". מיד נענה עולא וסינגר: "מלא צנא... ובבלאי עסקי באורייתא!".
