הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רב יוסף ורבא - כמי הלכה?; "אמר רב..."/"רב... אמר"

פסחים פב ע"א

תנו רבנן: באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה - אין שומעין להן. לפני הבירה ומעצי עצמן - אין שומעין להן. בשלמא מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן - דילמא פיישן מינייהו ואתו בהו לידי תקלה. אלא לפני הבירה מעצי עצמן מאי טעמא לא? -
רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו.
רבא אמר: מפני החשד.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו: דאייתי קני וחריותא, דלא חזי למערכה.
תנן התם: ראש המעמד היה מעמיד את הטמאין על שער המזרח. מאי טעמא? -
אמר רב יוסף: כדי לביישן.
רבא אמר: מפני החשד.
מאי בינייהו? איכא בינייהו: מפנקי, אי נמי: דקא גדיל שישורא

1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ד הלכה ג:

... נטמא שלם או רובו שורפים אותו לפני הבירה בפני הכל כדי לביישן עד שיזהרו בו, ושורפין אותו מעצי המערכה כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו מעצי המערכה גנבו,
לפיכך אם ישרפוהו בקש ובקנים ורצו לשרוף משל עצמן שורפין...

2.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ד הלכה ג:

נטמא שלם או רובו וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ"א:). ומה שכתב כדי שלא יחשדו אותם וכו' לפיכך אם ישרפוהו בקש או בקנים וכו'. שם (פסחים דף פ"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר מפני החשד. ופירש"י שלאחר שריפתם מחזירים מותר העצים לתוך ביתן והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה ונהנים מהם.

ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כהסבר של רבא בסוגייתנו [נגד הסברו של רב יוסף].

3.
המהר"י קורקוס אומר: "ופסק כרבא דהוא בתרא".
ה"כסף משנה" לעיל לא מציין את העניין שרבא הוא "בתרא" ביחס לרב יוסף.

4.
ובכל מקרה יש לשאול, הרי רב יוסף היה אחד מרבותיו המובהקים של רבא ומדוע ההלכה היא כתלמיד נגד רבו!
ואולי כי רשאי תלמיד לחלוק אף על רבו כשחולק עליו שלא בפניו או אחרי מותו.

5.
מה"כסף משנה" משמע שהרמב"ם פוסק כרבא מכח סברא, ואילו לפי המהר"י קורקוס הרמב"ם פוסק כרבא על פי הכלל ש"הלכה כבתראי" וכלל זה תקף אף בתלמיד נגד רבו [כפי שהסברנו לעיל] וגם כשמדובר ברבא נגד אמורא שקדם לו [ולא כשיטה שהכלל "הלכה כבתראי" תקף רק מתקופת אביי ורבא ואילך].

6.
הגמרא מביאה הלכה נוספת שבה נחלקו רב יוסף ורבא באותם עקרונות והם מפני החשד או מפני הבושה. וכאן יש דבר מעניין: בדין הראשון רב יוסף אמר "שלא לבייש" ובדין השני, להיפך, "כדי לביישן"! וגם בהלכה זו הרמב"ם פוסק כרבא.

7.
ונראה לחדש, שאולי בגלל זה הרמב"ם פסק כרבא, מפני שבשני המקרים רבא נקט אותה עמדה שיש מקום לחשד, ואילו רב יוסף אמר שתי דעות "הפוכות".

8.
תוספת: ראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד ג, שברבנו חננאל משמע שפוסק כרב יוס, ולפי דיוננו לעיל יתכן שפסק זה נובע מכך, שהלכה צריכה להיות כרב נגד תלמידו - כרב יוסף נגד רבא. וראה שם עוד שהרמב"ם עצמו בפירוש למשנה פוסק כרב יוסף לעומת מה שפוסק ב"יד החזקה" כרבא. ומקובל לומר שהרמב"ם בהלכותיו ב"יד החזקה" חזר בו לפעמים מפירושו למשנה. אולם שם, מסביר באופן שונה את סוגייתנו, שרבא לא חולק על רב יוסף אלא מוסיף עליו, ולפי זה כל השאלות שהעלינו לעיל באות על פתרונן.

9.
ולפי הנ"ל נראה לחדש בעניין ניסוח:

רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו.
רבא אמר: מפני החשד.

מאי בינייהו? - איכא בינייהו: דאייתי קני וחריותא, דלא חזי למערכה.
תנן התם: ראש המעמד היה מעמיד את הטמאין על שער המזרח. מאי טעמא? -
אמר רב יוסף: כדי לביישן.
רבא אמר:

במחלוקת הראשונה דברי רב יוסף נפתחים "רב יוסף אמר" ובדיון השני "אמר רב יוסף", כך שבמחלוקת השניה יותר ברור שרבא אחר כך בא לחלוק עליו ובניסוח של מחלוקת "רבא אמר...", אבל במחלוקת הראשונה גם אצל רב יוסף וגם אצל רבא הביטוי זהה: "רב יוסף אמר" ו"רבא אמר", וזה מתאים לכך שרבא בא להשלים את דברי רב יוסף! ונשאר רק לומר שהחידוש שם ב"ילקוט ביאורים" שרבא בא להשלים את דברי רב יוסף מתאים באמת רק למחלוקת הראשונה.