הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סברוה"; "ליכא תנא"
פסחים עז ע"א
סברוה: דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה. דתניא סברוה: דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה.
דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודיהו על מצחו - מרצה, אין עודיהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה! - אמר לו: הנח ליום הכפורים, שטומאה הותרה בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור.
1.
תוספות מסכת פסחים דף עז עמוד א:
דלא אשכחן תנא דאית ליה טומאה הותרה אלא ר' יהודה -
ואם תאמר מאי אולמא דר"ש טפי מדרבי יהודה אדרבה אשכחן במי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) דר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה
תוס' שואל מדוע הגמרא קובעת שדעת רבי יהודה היא דעת יחיד לעומת רבי שמעון שרבים סוברים כמותו, הרי הכלל הוא שבמחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה.
2.
וי"ל דאשכחן לקמן (פסחים דף עח.) ר' יוסי דנמוקו עמו דסבר טומאה דחויה היא...
עונה תוס' שגם רבי יוסי בדף הבא סובר כרבי שמעון שטומאה דחויה בציבור [ולא הותרה בציבור].
2.1
כנראה, שתוס' מתכוון לכך, שהכלל הוא שהלכה כרבי יוסי נגד חבריו בגלל ש"נימוקו עימו", ולכן במקרה זה דעת רבי יהודה היא דעת יחיד נגד רבי שמעון ורבי יוסי.
2.2
אבל עדיין קשה להבין מדוע הגמרא משתמשת בביטוי "דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה". אם רצו להדגיש שרבי יוסי חולק עליו הרי שלא היה צורך במשפט מיוחד זה, שהרי בהרבה מחלוקות בש"ס שרבי יוסי חולק על חבריו או על חברו לא נכתב ביטוי זה. ובכלל, ביטוי זה - מופע יחידאי בש"ס!
2.3
ולכן נראה להסביר שה"סתמא דגמרא" [או "עורך הגמרא"; או מסדר הסוגיה בזמן שהתנהל הדיון בסוגייתנו בבית המדרש] כתבה ביטוי זה משום שידעו במסורת את העובדה, שכל שאר התנאים [מבלי למנותם, אבל מדובר על כל קבוצת התנאים שבאותו דור של רבי שמעון ורבי יהודה] באמת סברו כרבי שמעון ולא כרבי יהודה.
3.
ויתכן שזוהי גם משמעות הביטוי "סברוה":
הליכות עולם שער שני פרק א:
... וקרוב לזה הוא "וסברוה" במסכת מציעא בפרק אלו מציאות וכן בהרבה מקומות, ורוצה לומר וסברוה בני הישיבה שהקשו ושאמרו דבר זה. ורוב וסברוה שיש בגמרא לא קאי הכי במסקנא, אלא שבקצת מקומות יש וסברוה דקאי הכי, בפרקא קמא דבתרא סברוה מאי מחיצה גודא וכו' ומסקנא נמי עומד כך, ודכוותה טובא:
4.
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי רש"י ותוספות והרא"ש:
"...ולדידי אין זה מן התימה שהרי מצינו דוגמתו בש"ס דלפעמים קאמ' סברוה אף דקאי הכי לפי המסקנא, עיין הליכות עולם שער ב' פ"א:
כלומר, כעיקרון עורך הש"ס כותב במהלך הסוגיה "סברוה" על דין או עיקרון שנדחים בסופו של דבר,
5.
אולם לעיתים הנחה ראשונית זו נשארת אף למסקנת הסוגיה.
וכנראה כך גם גם בסוגייתנו.
ולכן כך פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה טו:
ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.
6.
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה טז:
ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה.
