מה שקנתה אשה קנה בעלה
גיטין עז ע"ב
"ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה, דתנן: נעל, גדר, פרץ כל שהוא - הרי זו חזקה. אמר ליה רב עיליש לרבא: מה שקנתה אשה קנה בעלה! איכסיף".
כתב התוספות:
"מה שקנתה אשה קנה בעלה - וא"ת והא אמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף נא:) במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות? ואור"י דהכא איירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה ובמתנה דוקא אמרינן קנתה ואין הבעל אוכל פירות".
וכך כתב התוספות גם מסכת בבא בתרא דף נא ע"ב:
"ור"י אמר דאפילו תלויה הזכייה בפירות מ"מ פריך שפיר התם מה שקנתה אשה קנה בעלה שלא היה נותן לה הבעל מקום הגט אלא משאיל ודוקא במתנה הוא דקאמר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות. ועוד אומר ר"י דהא דאמר הכא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו דוקא שאינו אוכלם אבל כנכסי מלוג הם אותם פירות וילקח בהם קרקע ויאכל הפירות ומשום הכי פריך התם שפיר מה שקנתה אשה קנה בעלה".
על התירוץ הראשון קשה, הרי אדרבה, במתנה יתכן שרוצה לתת לה רק את הגוף, ותשתמש בו לכשתתגרש או תתאלמן. אבל שאלה אינה אלא פירות בלבד, ואם פירות לא נתן לה, מה נתן לה?!
על התירוץ השני קשה, שזהו חידוש לומר שאינה אוכלת את הפירות כולן כנגד סתימת לשון הגמרא: "אין הבעל אוכל פירות". וגם הפוסקים לא כתבו כן.
עוד יש לדקדק , למה לא הביא התוספות בגיטין שקיים תירוץ נוסף לר"י?
אלא שהדברים מתבררים מדברי חידושי הרמב"ן במסכת בבא בתרא דף נא ע"ב:
"ובתוספות במסכת גיטין מצאתי דהתם שאלה הות דאושאלה ההוא דוכתא דמותיב ביה גיטא, דמסתמא לא בעי למיהב לה ביתא, ובמתנה כיון דנותן לה בעין יפה קנתה ואין לבעל פירות, אבל בשאלה קנתה אלא שהבעל אוכל פירות וילקח בשכירות קרקע והבעל אוכל פירות".
השם 'תוספות' המקורי הוא של תוספות ר"י הזקן שהרמב"ן למד אצל תלמידי תלמידו ממשיכו – ריצב"א. ולעדות הרמב"ן שני התירוצים שבבבא בתרא אינם אלא תירוץ אחד. ודברי התוספות בגיטין: "דהכא איירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה ובמתנה דוקא אמרינן קנתה ואין הבעל אוכל פירות", אין פירושם שבשאלה אין האשה אוכלת כלל פירות. אלא הפירוש הוא שבמתנה כיון שקי"ל שנותן מתנה בעין יפה נותן הרי שודאי נתן לה את הפירות כולם. אך בשאלה שלא קיים בה הכלל שנותן בעין יפה, באנו לדין נכסי מלוג בעלמא שנפלו לה בעת הנישואין, וילקח בהם קרקע עבור האשה, והבעל אוכל את פירותיה. וכיון שאין החצר קנויה כולה לאשה אינה יכולה לזכות בגט שבה, שעדיין אגידא הוא בידי הבעל.
ועדיין קשה, כיון שהבעל הקנה את החצר לאשה על מנת שתזכה בגט שבו, פשוט שכוונתו היתה להקנות לה את פירותיה לכל ענין הנצרך עבור זכיה כזו. בדיוק כפי שהקנה רבן גמליאל במסכת מעשר שני ה משנה ט, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא דף עו ע"ב: "עד שישכור את מקומה".
אלא יש לפרש שקושיית רב עיליש לרבא: מה שקנתה אשה קנה בעלה, אין פירושה כקושיית הגמרא שבעמוד א': "חצרה, מה שקנתה אשה קנה בעלה!". שם קושיית הגמרא היתה שלמרות שגוף החצר שייך לאשה, אין הגט הניתן בו נקנה לה. אבל אשת השכיב מרע אילו היתה זוכה בחצר ודאי היתה זוכה גם בגט. אלא קושיית רב עיליש היא על עצם הקניין – "ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה", הכיצד תזכה היא בכך בחצר. הרי בשלמא שיכולה היא לקנות בידה, כדברי רבינא לעיל: "ידה גופה מי קני ליה?!", וכפירוש התוספות שבראש העמוד: "מעשה ידיה מעלמא קאתו", כלומר שהדין שמעשה ידי האשה הם לבעל אינו משווה את ידיה לקנויות לו לגמרי לפירותיהן. אבל פה מדובר בפעולות מעשי ידיה עצמן והריהן לבעל, שכל עבודתה של אשה לבעלה, וכשהיא פותחת ומחזיקה במצוות בעלה כפי שהורה לו רבא, הריהי זוכה עבורו. שהרי מעולם לא אמרה איני ניזונת ואיני עושה, וגם הוא לא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. ואין לומר שנעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך לענין זה, שהרי חזינן שאפילו רבא לאו הוה אדעתיה, ק"ו ההוא שכיב מרע, ק"ו דביתהו.
