מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם צריך להכריז על אבידה מה"ת או מדרבנן
פסחים מט ע"ב
ת"ר ששה דברים נאמרו בעמי הארץ, אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין ממנו עדות ואין מגלין להם סוד וכו' וי"א אף אין מכריזין על אבידתו וכו'.
ויל"ע אם החיוב "להכריז" על אבידה וכדכ' ברפ"ב דב"מ (כא.) "ואלו חייב להכריז" וכו' הוי מדאורייתא או רק מדרבנן. ויעו"ש בב"מ (כז.) במשנה שכ' דאף "השמלה" היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בה סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז יעו"ש. וא"כ מדנלמד לחיוב "הכרזה" מדכ' "וכן תעשה לשמלתו" משמע דחיובו מדאורייתא ולא מדרבנן. אך שמא הוי רק מדרבנן וקרא "אסמכתא" בעלמא, וכדאשכחן כן בהרבה דוכתי בש"ס, יעוי' בברכות (מא:), וברפ"ק דמו"ק (ג.), וביבמות (עב.), וברפ"ח דיומא (עד.), וברפ"ק דחגיגה (ד.) ועוד הרבה דהוי "מדרבנן" וקרא אסמכתא בעלמא.
אולם יעוי' ברש"י הכא שכ' בזה"ל, המוצא אבידה חייב להכריז, כדאמרי' בא"מ (כא.), ועם הארץ לא אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך, עכ"ל יעו"ש. והיינו דאינו בכלל מש"כ בדברים (כב', א'-ג') לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך, ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו וגו', וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם, וע"כ אי"צ "להכריז" ע"ז. [ועד"ז איתא בספ"ד דב"מ (נט.) לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו יעו"ש]. אולם יל"ע דלפי"ז אף לא יצטרכו "להחזיר" לע"ה לאבידתו ולא רק שאי"צ "להכריז", ויל"ע.
ועכ"פ לפי"ז נר', דע"כ דס"ל לרש"י דחיובו מה"ת, דאת"ל דהוי מדרבנן א"כ מה הוצרך להא "דאינו עושה מעשה עמך" דמשמע דמחמת זה אינו בכלל חיוב התורה להכריז על אבידתו, הא פ' הול"ל דכיון דהוי ע"ה ע"כ לא חייבו חז"ל לטרוח להכריז ע"ז, ודומיא דפירש"י גבי הא דאין מגלין לו סוד, דה"ט לפי שהולך רכיל ומגלה, וכן כש"כ רש"י גבי מה שאין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים, דה"ט "מדחשוד על הגזל" יעו"ש, והיינו דמחמת זה אחז"ל שאין למנותו אפוטרופוס וכו', וא"כ ה"נ המ"ל דה"ט דאי"צ להכריז על אבידתו דלא הטריחו חז"ל ע"ז מדאינו חס הע"ה על ממון של ישראל ע"כ אין מן הראוי לחוס על ממונו גופא, ומה הוצרך לפ' דה"ט מדאינו בכלל מש"כ בתורה לכל אבידת "אחיך" וגו', ועל כרחך דס"ל דבעלמא חיוב הכרזה הוי מדאורייתא ולזה הוצרך רש"י לפ' מ"ט אינו בכלל חיוב דאורייתא זה "מדאינו עושה מעשה עמך", ודו"ק. ולפי"ז ע"כ דמש"כ דנלמד "הכרזה" מדכ' "וכן תעשה לשמלתו" הוי ממש לימוד ולא "אסמכתא בעלמא", והבן בס"ד.
ובאמת י"ל פשוט דכיון דא"א "להשיב" האבידה לבעליה בלי "הכרזה" א"כ ע"כ דצריך להכריז ע"ז מה"ת, ודומיא דצריך "לילך" להשיבו לבעליה מה"ת, דכיון שבלי זה לא יוכל לקיים לחיובו מה"ת להשיב האבידה ע"כ דחייב גם בזה מה"ת וזה חלק מחובת ההשבה, שכן עי"ז גופא מתקיים "ההשבה". אולם שמא נחשב רק "הכשר מצוה" ודומיא דההולך לפדות שבויים וכיו"ב דנחשב רק הכש"מ ואע"פ שא"א לפדות השבויים בלי "הליכתו" ורק ע"י הליכתו לפדותו יכול לקיימו, וא"כ ה"נ גבי "הכרזת אבידה" י"ל דהוי רק הכש"מ ולא "מצוה" ממש [ונפק"מ לענין "מצות צריכות כוונה" דרק מצוה ממש צריך כוונה, וכן נפק"מ לענין "זריזים מקדימים למצות", ועוד], וא"כ לא בהכרח דהוי מצוה וחיוב מדאורייתא. אולם מרש"י הכא מוכח דהוי ממש "מצוה" ומה"ת, וכש"נ בס"ד.
