מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אי איכא ביו"ט רק מצות שמחה או גם עונג

פסחים קט ע"א

ת"ר חייב אדם לשמח בניו וב"ב ברגל שנאמר ושמחת בחגיך, במה משמחם וכו'. ויל"ע אי איכא ביו"ט רק מצות שמחה או אית ביה אף מצות עונג, ודומיא דשבת דצריך "לענגו".

ויעוי' ברמב"ם בפ"ו דיו"ט הט"ז שכ' וז"ל, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנא' לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש וכו', עכ"ל ע"ש. והכי קי"ל בטור ובשו"ע (סי' תקכט') שכ' ללשון הרמב"ם ע"ש. וכן יעוי' בפמ"ג באו"ח (סי' רס' ס"ג) במשב"ז שכ' דאף ביו"ט בעינן עונג כמו בשבת, וכמבואר ברמב"ם בפ"ו דיו"ט שם, ובאו"ח (סי' תקכט' ס"א) ע"ש.

וכן יעוי' בחידושי החת"ס עמ"ס ביצה בסופו (מ.) (לפני ה"ביאורים" עמ"ס ביצה) בד"ה פצעילי תמרה וכו' שכ' דאולי י"ל דיו"ט אינו אלא בשמחת בשר ויין ואם יש לו בשר ויין אינו יוצא בשארי שמחות ולכן אינו קובע פירות למעשר ביו"ט, ומשא"כ בשבת דכ' "עונג" א"כ תלוי בדעתו של אדם בכל מה שהוא "עונג" לו וא"כ דעתו ורצונו של כל אדם קובע הפירות למעשר וכו', אמנם ה"שער המלך" בפ"ה ד"ה מעשר הכ"ב מייתי לשון הרמב"ם בפ"ו דיו"ט שם דוקראת לשבת עונג קאי נמי איו"ט, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם יו"ט יהיה קובע למעשר. אך נ"ל דתלוי בפלוגתא דבר"פ טז' בשבת (קיט.) דמפרש ליה ר' המנונא קדוש ה' זה יוהכ"פ וכו', עכ"ד החת"ס יעו"ש. וא"כ חזר בו וס"ל דאף ביו"ט איכא עונג. ויל"ע מעיקרא מאי קסבר דליכא עונג.

אולם יעוי' בחי' החת"ס בשבת (קיא.) בד"ה ודע שכ' בזה"ל, ודע לפע"ד יש חילוק בין שבת ליו"ט, דביו"ט מצות אכילה דאורייתא מושמחת אבל אין עונג מפורש בו והאוכל ושותה שלא ליתאבון נהי דלא "התענג" מ"מ מצות "אכילה" קיים, משא"כ בשבת בעי עונג דוקא, על כן כתב הרמב"ם ובשו"ע (סי' תקכט') דאסור לאכול בעיו"ט מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש, משמע דערב שבת פשיטא ליה טפי דאסור, והיינו משום שעונג מפורש בשבת ולא ביו"ט וכו', עכ"ל יעו"ש. וכ"ה בשו"ת חת"ס או"ח (סימן קסח') יעו"ש. אולם צ"ע מדברי הרמב"ם הנ"ל והשו"ע שם גופא שכ' להדיא דאף ביו"ט צריך להתענג כמו בשבת, וכדהסיק החת"ס בחי' בביצה שם, וצ"ע.

וכן יעוי' בחי' הפנ"י בפ"ה דביצה (מ.) בסופו ממש דס"ל דליכא עונג ביו"ט, דכ' וז"ל, וכיון דשבת קובע דכ' וקראת לשבת עונג א"כ א"א לאוכלן בשבת אפי' עראי אם לא ע"י הזמנה וכו', אולם ע"כ ביו"ט איירי ויו"ט אינו קובע למעשר כדמוכח מסוגיא דמלילות לעיל (יג.), כן נר' לי נכון ותו לא מידי ודוק, עכ"ל יעו"ש. וע"כ דה"ט דאינו קובע מדס"ל דליכא עונג ביו"ט. אולם צ"ע כנ"ל מדברי הרמב"ם, והטור, והשו"ע, דמבואר דאיכא עונג ביו"ט, וצ"ע.

וכן יעוי' בצל"ח בספ"ד דביצה (לה.) דס"ל כנ"ל דליכא עונג ביו"ט, דיעו"ש בד"ה ונתתי שכ' בזה"ל, ונתתי לבי לעיין עוד בדבר אחר שאני מסתפק בו, דהא דמבואר כאן ובכמה מקומות בש"ס שהשבת קובעת למעשר אם גם יו"ט קובע למעשר כמו שבת, לפי שלא נזכר בש"ס בשום מקום יו"ט רק שבת, וכן ברמב"ם בפ"ג ופ"ה מה' מעשרות לא נזכר אלא "שבת", וכן נראה לע"ד. ואמנם הסברא לחלק בין שבת ליו"ט נלע"ד, שהרי כאן בתחילת הסוגיא הטעם דשבת קובע משום דכ' "וקראת לשבת עונג" ולכן אכילתה חשובה וכו' אבל ביו"ט לא מצינו עונג כ"א מצינו בו שמחה ושמחת בחגיך, והרי שמחה זו שכתובה בתורה היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו מעשר ותרומה, ולכן נראה דבדוקא אמרו בכל מקום "שבת", אבל יו"ט אינו קובע למעשר וכו', עכ"ל הצל"ח. והוא כדס"ל לפנ"י, ולחת"ס בשבת שם, דליכא עונג ביו"ט.

אולם צע"ג בזה, דלהדיא כ' רבינו הרמב"ם בפ"ו דיו"ט שם איפכא, דאף ביו"ט נאמר בו עונג ודומיא דשבת, וכ"ה בטושו"ע שם, ואיך התעלם מכ"ז, ודייק ברמב"ם דס"ל איפכא דלית ביה עונג וחלוק משבת. וכן צ"ע מדברי התוס' ביבמות (צג.) ובגיטין ספ"ג (לא.) ובב"ק (קטו:) ובב"מ (לח.) ד"ה שמא וכו' דמבואר כנ"ל דאף ביו"ט אית ביה עונג ולכן מותר לתרום אף לכבוד יו"ט שלא מן המוקף, וצע"ג. וכן יעו"ש בצל"ח בהגהות הגאון בעל "השואל ומשיב" (שי"ל ע"י מכון ירושלים) דתמה כנ"ל על הצל"ח מדברי הרמב"ם ועוד, ע"ש.