והקודש יהיה לפוליטיקה / אלכס טל

יומא ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המציאות הפוליטית העגומה בבית שני מסבירה את דעת חכמים המחייבים את לשכת הפלהדרין במזוזה. לשכה זו של כהנים-פוליטרוקים אינה חלק מן הקודש

הדף שנלמד השבת, פותח מספר סוגיות המוקדשות להלכות מזוזה. לכאורה, הנושא אינו קשור כלל לענייני יום הכיפורים, אולם אותה לשכה שאליה היה כהן גדול פורש לפני היום הקדוש, היא המהווה את העוגן לדיון זה. וכך פותחת התוספתא (בשינויים מסוימים מן הברייתא שבבבלי), את מסכתנו (א, א-ב):

למה מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין? פירש ר' יהודה בן פתירה שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה נמצא טמא שבעת ימים. ר' יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין.
כל הלשכות של מקדש פטורות מן המזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין, מפני שהיא בית דירה לכהן גדול שבעת ימים בשנה. אמר' ר' יהודה: וכי לא היה שם בית דירה אלא זו בלבד? אלא, כל שהוא בית דירה חייבת, כל שאינה בית דירה פטורה.

הברייתא שבבבלי, מסיימת את דברי ר' יהודה במשפט: '...אלא לשכת פרהדרין גזרה היתה'. על דעה זו שואל התלמוד 'מאי טעמא דר' יהודה?' ועל כך משיבים אביי ורבא תשובות שונות. אביי טוען שמוסכם על כולם כי באותם שבעת ימים, הלשכה חייבת במזוזה, אך בשאר ימות השנה חכמים מחייבים משום גזרה ור' יהודה אינו גוזר זאת. לדעת רבא, הפטור ממזוזה מעיקר הדין לר' יהודה, נעוץ בכך ש'כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים – אינו בית'. לשכה זו אוכלסה לשבוע בודד בשלהי הקיץ ולכן אינה חייבת במזוזה. בעקבות קושיית אביי מסוכה, מובא בשמו של רבא הסבר אחר, המגדיר את הלשכה כ'דירה בעל כרחה', כיון שהכהן הגדול מחויב לשהות בה בימים אלו. לדעת חכמים, זו קרויה דירה ולכן חייבת במזוזה ואילו לדעת ר' יהודה, אינה קרויה דירה ומעיקר הדין פטורה. חכמים גזרו בה וחייבו אותה במצוה 'שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין'.
 

כהונה חד פעמית

מחלוקת אמוראים מאוחרת זו, מבהירה שעיקרה של מחלוקת התנאים היה נסתר מעיניהם. ברור שהאבחנות הדקות של 'דירה בימות החמה והגשמים' או 'דירה בעל כרחה' אינם נמצאות בברייתא וספק גדול אם לזאת היתה כוונתה. הירושלמי במקום (ד, ב), הולך בכיוון שונה; לאחר הבאת הברייתא הנ"ל, הוא מקשה על חכמים: 'יאות אמר ר' יהודה! מה טעמא דרבנן? 'בשעריך', וכי בית דירה הן? וכפרושו של הפני משה: 'דבשעריך שלך משמע'. היינו, רק דבר שהוא קניינו של האדם, הוא שחייב במזוזה. נמצאנו מוסיפים לרשימת הסיבות למחלוקת התנאים טעם נוסף ובכך רק מודגשת העובדה, שעקרון המחלוקת עדיין סמוי מן העין.

מקור תנאי נוסף הוא הספרי, מדרש ההלכה לספר דברים (ואתחנן פי' לו; מקבילה במסכתנו, יא ב, כה א):

ובשעריך, ...שומע אני אף שערי מקדש במשמע, תלמוד לומר ביתך, מה ביתך חול אף שעריך חול. מיכן אמרו הלשכות פתוחות לקדש, קדש, פתוחות לחול, חול.

מדרש זה תולה את חיוב המזוזה, בהיותו של המבנה חולין והנה לנו טעם אפשרי נוסף בדעת חכמים, הפוטרים את לשכת הפלהדרין ממזוזה (מיקומה המדויק של הלשכה אינו ברור וקשה להכריע אם אכן פתוחה היתה לקודש או לחול). כאמור, ריבויין של הסיבות לפטור או לחיוב לשכה מסוימת זו, מחדד את הצורך בזיהויה ובתפקידה.

אך לפני כן ולשם כך, עלינו לעשות הכרות עם מעמד כהונה ייחודי, הנמצא בין הכהן הגדול לזה ההדיוט. מדובר בכהן ששימש בכהונה הגדולה פעם אחת בלבד. דינו של כהן כזה נתון במחלוקת תנאים בתוספתא (א, ד ובמקבילות):

כהן שנמצא בו פסול ישמש תחתיו וכהן גדול חוזר לכהונה וזה ששימש תחתיו כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי ר' מאיר. ר' יוסה אומר: אע"פ שאמרו כל מצות כהונה עליו, אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.

את מצבו הנפשי של כהן כזה, שלגדולה הגיע פעם בחייו, מטיב לתאר המעשה בהמשכה של התוספתא:

אמ' ר' יוסה: מעשה היה ביוסף בן אילים מציפורי, ששימש תחת כהן גדול שעה אחת ולא היה כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. כיצא (-כשיצא מעבודתו) אמר למלך: פר ושעיר שקרבו היום, משל מי היו משלי או משל כהן גדול? ידע המלך על מה אמ' לו. אמ' לו: מה זה בן אילים, לא דייך ששימשת תחת כהן גדול שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם, אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה! באותה שעה ידע בן אילים שהוסע מן הכהונה.

קרבנות אלו, פר ושעיר, קרבים משל הכהן הגדול המכהן. יוסף בן אילים – כהן גדול ליום אחד – שאל את המלך האם הקרבנות שהביא משולמים מכיסו, היינו האם מכאן ואילך הוא הכהן. המלך, ומדובר בהורדוס כשבעים שנה לפני החורבן, הבין היטב למה מכוונת השאלה וענה לו את מה שענה. אולם, מעבר לממד הרגשי המוצג בסיפור, ניתן להבין את הרקע המציאותי-פוליטי שלו; בן אילים ציפה שהכהן הגדול המכהן יוחלף והוא יכהן תחתיו. מצב זה של החלפת הכהן הגדול רחוק מאוד מן הרצוי, שהרי כבר לפנחס נכדו של אהרון, הובטח שבניו יכהנו אחריו (במדבר כה, יב-יג): 'לָכֵן אֱמור הִנְנִי נותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהונַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלוהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. אכן, מצב זה היה נפוץ בשלהי בית שני במיוחד תחת שלטון שושלת הורדוס ומתואר כאחד ההבדלים – לרעה – בין בית ראשון לבית שני. וכך מוסר לנו הירושלמי (מקבילה בבבלי ח ב):

אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין. בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין ועכשיו הן קוראין אותה לשכת פלהדרין. פראירתין מילא עבידה. בראשון, שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו, שימשו בו שמונה עשר כהנים. אבל בשיני, על ידי שהיו נוטלין בדמים ויש אומרים שהיו הורגין זה את זה בכשפים, שימשו בו שמונים כהנים...
 

לשכת הנחשים

והנה, כאן נתקלים אנו שוב באותה לשכה בעייתית, ששימשה משכן לכהן הגדול שבעה ימים בשנה. השם 'בולווטין' מעיד, שלשכה היה שימוש בשאר ימות השנה. 'בולווטין' הם ה'בולי' – מועצת העיר ההלניסטית. אולם, קשה לשער שזו, שהיתה מורכבת משועי ירושלים, היתה ממוקמת בעזרה. על כך נוספות שלשת המילים, 'פראירתין מילא עבידה', שהבנתן קשה ביותר. מבין הפירושים השונים שניתנו לה, אציג כאן את הסברו המקובל של גדליה אלון מתוך מאמרו 'פראירתין' (מחקרים בתולדות ישראל, כרך א, עמ' 48-76). הוא מוכיח מכתובות יווניות, שמילה זו פירושה, 'שַמש בכהונה תחת אחר, מלא מקום של כהן'. הוריית המילים 'מילא עבידא' היא, כדברי ליברמן, 'מילה עבירה' – דבר עובר. לפנינו אם-כן, לשכה של כהנים גדולים שעברו מתפקידם. כהנים אלו, עשירים היו והשתייכו לאריסטוקרטיה הירושלמית וככאלה, רובם השתייכו גם לאותה קבוצה מיוחסת של מועצת העיר – ה'בולי'. לא יקשה עלינו לתת לכח הדמיון לצייר לנו את מצב הרוח באותה לשכה. מצויים היו בה לא מעט אנשים, שמצד אחד הם בעלי עוצמה פוליטית מרובה, אך מאידך הם ‘has beens‘. כהנים אלו, מן הסתם היו מרירים מאוד ורוב עיסוקם היה בתיכון תכניות ויצירת בריתות להפלת הכהן המכהן. לא רחוק הוא לתאר את אותה לשכה כמאורת נחשים, החורשים רעה והנכונים להכיש את 'מלכם' ברגע של חולשה מזדמנת. הסיפור של בן אילים מתאר זאת מצוין.

כאן לבסוף, לאחר מסע קצר במציאות הפוליטית העגומה של סוף ימי בית שני, חוזרים אנו לאותה מחלוקת תנאים מאוחרת – האם לשכת פלהדרין זו חייבת או פטורה ממזוזה. ברור, על פי הספרי, שרק בית שעיקרו חולין, הוא המתחייב במזוזה. לכאורה, נכונה קושייתו של הירושלמי שהובאה לעיל, על דעת חכמים; מדוע נחייב לשכה מלשכות הבית במזוזה, הרי היא אינה בכלל 'שעריך'? היא הרי קנינה של השכינה! אולם יתכן ועל רקע התיאור דלעיל ניתן, בזהירות המתבקשת, להעלות כאן הצעה לסיבה העומדת בבסיס דעתם זו של חכמים. ככל שמדובר בבית המקדש, עצם חיוב במזוזה הוא גנאי. חיוב זה, כמוהו כהכרזה כי בעיניהם של חז"ל, לשכה זו אינה חלק מן הקודש, אלא דין חולין עליה. אמנם, פיסית, לשכה זו היא חלק מן המקדש ועובדה זו היא העומדת בבסיס דעתו של ר' יהודה, הפוטר אותה עקרונית מחיוב המזוזה. כנגד זאת, גם כמאתיים שנים לאחר הורדוס, היתה ידועה העובדה על חדר בבית המקדש שהיתה לו מזוזה. לאחר מאות שנים ובריחוק רב מן הריאליה של אותם ימים, ניסו חכמים, אמוראים כתנאים להסביר זאת ואכן, כפי שראינו, הועלו לכך מספר רב של טעמים. אולם, מאחורי עובדה זו מסתתרת דעתם השלילית של חכמים – פרושים – על אותה מציאות קשה של סחר-מכר ופוליטיזציה של המשרה המקודשת ביותר בעם ישראל. מציאות זו סמלה יותר מכל, את השחיתות המוסרית של אותם ימים עצובים, שהובילו בסופה של תקופה, לאותו אסון נורא של חורבן הבית והגליית העם מארצו;

אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (יומא ט ב).