הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מוחלפת השיטה"; רבי יהודה ורבי מאיר [ותנא קמא]
פסחים מט ע"ב
משנה. ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו. להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת יבטל בלבו. ולשבות שביתת הרשות - יחזור מיד.
וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר צופים - שורפו במקומו, ואם לאו - חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה.
ועד כמה הן חוזרין?
רבי מאיר אומר: זה וזה בכביצה,
רבי יהודה אומר: זה וזה בכזית.
וחכמים אומרים: בשר קדש - בכזית, וחמץ - בכביצה.
...
וכן מי שיצא וכו'. למימרא דרבי מאיר סבר כביצה הוא דחשיב, ורבי יהודה סבר כזית נמי חשיב?
ורמינהי: עד כמה הן מזמנין - עד כזית, ורבי יהודה אומר: עד כביצה! –
אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה,
אביי אמר: לעולם לא תיפוך;
התם בקראי פליגי, הכא בסברא פליגי.
התם בקראי פליגי; רבי מאיר סבר: +דברים ח+ ואכלת - זו אכילה, ושבעת - זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו - בכביצה.
הכא בסברא פליגי. דרבי מאיר סבר: חזרתו כטומאתו, מה טומאתו בכביצה - אף חזרתו בכביצה, ורבי יהודה סבר: חזרתו...
מבנה הסוגיה:
1.
משנה. ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו. להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת יבטל בלבו. ולשבות שביתת הרשות - יחזור מיד.
וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר צופים - שורפו במקומו, ואם לאו - חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה.
ועד כמה הן חוזרין?
בפשטות שאלה זו מוסבת על כל מי שנזכר שיש לו חמץ בביתו או שנזכר שיש בידו בשר קודש שעליהם מוזכר במשנה שיש לחזור לביתו
1.1
רבי מאיר אומר: זה וזה בכביצה,
רבי יהודה אומר: זה וזה בכזית.
וחכמים אומרים: בשר קדש - בכזית, וחמץ - בכביצה.
במשנה 3 דעות. דעת חכמים לכאורה היא "ממוצע" או "דעת המכריע", כי בכל פרט היא מסכימה לאחת השיטות, של רבי מאיר או של רבי יהודה.
2.
... וכן מי שיצא וכו'. למימרא דרבי מאיר סבר כביצה הוא דחשיב, ורבי יהודה סבר כזית נמי חשיב?
הגמרא מסבירה את דעות רבי מאיר ורבי יהודה, אולם היא לא מסבירה את דעת חכמים. ולכן, אולי ניתן לומר שבאמת לחכמים אין סברא עצמאית אלא שמחמת הספק הם הכריעו בכל דבר כאחת השיטות [ועדיין קשה].
3.
ורמינהי [משנה מסכת ברכות דף מה עמוד א]: עד כמה הן מזמנין - עד כזית, ורבי יהודה אומר: עד כביצה! –
הגמרא מקשה על רבי מאיר ועל רבי יהודה מדין אחר שלהם שמשמע שם שדעותיהם "הפוכות". משמע מהגמרא שגם בדין משנתנו וגם בדין של זימון העיקרון הוא שתלוי איזו כמות אוכל נחשבת כדבר חשוב, לעניין חמץ, ולעניין בשר קודש לעניין זימון.
4.
אולי אפשר להוסיף רעיון, שלפי רבי מאיר - שרק כמות של ביצה נחשבת דבר חשוב - ניתן לומר שהוא הולך לפי היחס הסוביקטיבי-נפשי של האדם, לפי מה שהוא מרגיש ורוצה, והוא מחשיב רק כמות גדולה כדבר חשוב, ואילו לפי רבי יהודה הולכים אחר האוביקטיוי, אחר המידה הכללית והידועה לכולם - כמות של כזית. [לפעמים – לשיטת רבי יהודה - ההגדרה המתאימה יותר היא: אחר המעשה].
5.
הערה: משמע מהגמרא במפורש ש"תנא קמא" במשנה של זימון הוא "רבי מאיר", שהרי הגמרא מקשה סתירה, ובהכרח שהסתירה היא גם בין רבי מאיר לרבי מאיר [ואולי באמת הסתירה היא רק בין רבי יהודה לרבי יהודה עצמו בלבד].
יוצא, ש"תנא קמא"=רבי מאיר.
6.
אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה,
כדי ליישב את הסתירה אומר רבי יוחנן שיש טעות בשמותיהם, ויש לשנות את שמות החכמים. אומרים הפרשנים שהופכים את השמות במשנה של ברכת הזימון, וגם שם רבי מאיר הוא שאומר "עד כביצה" - כמו במשנתנו, וכן לגבי רבי יהודה, שהוא זה שסובר שהשיעור הוא בכזית.
7.
אביי אמר: לעולם לא תיפוך;
אביי טוען שאין צורך להפוך את השיטות ואין סתירה בין שתי המשניות.
8.
הערות:
8.1
משמע בבירור שרבי יוחנן לא התכוון לומר, שיש בידו מסורת של גירסה שונה במשנה של זימון, אלא כוונתו היא שכתוצאה מהסתירה בין שתי המשניות הוא מניח שיש טעות ויש לתקן. ועל זה בדיוק חולק אביי.
8.2
מתוך 17 פעמים שביטוי זה של "מוחלפת השיטה" מופיע בש"ס הרי שמרביתם נאמרו על ידי רבי יוחנן, ובכמה פעמים אביי ורבא דוחים זאת. המיוחד ברבי יוחנן הוא, שכנראה בגלל היותו בדור המעבר בין התנאים לאמוראים – ונכח בצעירותו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא - כנראה, שהוא דקדק יותר במסירת נוסח דברי רבי יהודה הנשיא בעריכת המשנה.
9.
המשך הגמרא:
התם בקראי פליגי, הכא בסברא פליגי.
התם בקראי פליגי; רבי מאיר סבר: +דברים ח+ ואכלת - זו אכילה, ושבעת - זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו - בכביצה...
נתיחס רק לקטע הנ"ל. אביי מסביר שרבי מאיר ורבי יהודה חלוקים בפרשנות הפסוק של ברכת המזון [תוס' מסביר שמדובר על ברכת המזון, ולא רק על ברכת הזימון]. לפי רבי מאיר מדובר שחייב בברכת המזון כבר מאכילת כזית, ורבי יהדה מסביר, שרק על שיעור של שביעה חייבים בברכת המזון, ושיעור שביעה הוא שיעור גדול יותר של "כביצה" ולא של "כזית".
10.
רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה א:
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.
11.
כסף משנה הלכות ברכות פרק א הלכה א:
ואינו חייב מן התורה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקדוש ברוך הוא וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך:
הוא מסביר, שהרמב"ם פסק לפי הסוגיה במסכת ברכות.
לפי הרמב"ם משמע ששני השיעורים נכונים, אלא שמדאורייתא – צריך שיעור שביעה כדי להתחייב בברכת המזון, ומדרבנן – משיעור כזית כבר מחוייב בברכת המזון.
12.
תוספות מסכת פסחים דף מט עמוד ב:
ואכלת זו אכילה - נראה דהני שיעורי כזית וכביצה דלא הוי אלא אסמכתא וכן פ"ה בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי הא דאמר בן מברך לאביו ומוקי לה כגון דאכל האב שיעור דרבנן ופ"ה שם דהיינו כזית וכביצה
דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה וכן מוכח התם דקאמר לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקים על עצמם בכזית וכביצה
וקשה דבפרק ג' שאכלו (שם מח.) אמר ינאי מלכא ומלכתא כרכי ריפתא בהדי הדדי אמר מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לרבי שמעון בן שטח וכו' שתה ובריך להו וקאמר רבי שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא אחרים ידי חובה עד שיאכל כזית דגן משמע דאם אכל כזית דגן היה מוציא אחרים ואי כזית דרבנן היכי מפיק להו הא אמר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואור"י דהיינו דוקא קטן אינו מוציא אותו שאכל שיעור דאורייתא אבל גדול אפילו לא אכלי כלל יכול להוציא אחרים מדאורייתא.
לפי תוס' המחלוקת בסוגייתנו בין רבי מאיר ורבי יהודה היא רק בדין דרבנן. כלומר, מדין תורה חייבים ברכת המזון רק כשאכל שיעור של שביעה גמורה [כלשון תוס']. לפי רבי מאיר באו חכמים והחמירו "קצת", וחייבו משיעור של כביצה [שאין בה כדי שביעה גמורה], ואילו לפי רבי יהודה חכמים חייבו אף משיעור של כזית ומתאים לסוגיה שבמסכת ברכות.
ראה דיון ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קנה.
13.
הרמב"ן מוכיח מסוגייתנו שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא על השיעור המחייב ברכת המזון מדאורייתא. והסוגיה במסכת ברכות שמשמע ממנה ששיעור כזית וביצה הם "רק" מדרבנן נדחית להלכה.
14.
הריטב"א ששיעור כזית – מדרבנן, ושיעור כביצה – מדאורייתא.
15.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף ו:
שיעור אכילה (כא) לברך עליה ברכת המזון, * (כב) יא בכזית.
16.
משנה ברורה סימן קפד ס"ק כב:
(כב) בכזית - היינו [כד] מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לברך בהמ"ז כ"א כשאכל דוקא שיעור שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם [כה] אלא כ"א יודע שביעתו ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:
וראה ב"ביאור הלכה" שמרחיב את ההסבר בפסק ההלכה.
17.
אם נאמר שכוונת ההלכה שההלכה היא שבשיעור כזית חייב מדרבנן ושזו כוונת רבי מאיר, יוצא שהלכה כרבי מאיר נגד רבי יהודה, והרי הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר.
18.
ונראה ליישב בשני אופנים:
18.1
במסכת ברכות לא מוזכר רבי מאיר בשמו, אלא שמסוגייתנו משמע שמדובר ברבי מאיר, אלא שבמסכת ברכות דעתו מובאת כדעת "תנא קמא", ואז ניתן [על פי כללי הפסיקה] לפסוק כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה אפילו אם ברור שהתנא קמא הוא רבי מאיר.
18.2
זו הסיבה שרבי יוחנן אמר "מוחלפת השיטה" ויש לגרוס במשנה במסכת ברכות שרבי יהודה אומר שחייב בכזית, ולפי זה יוצא, שהביטוי "מוחלפת השיטה" נועד ליישב את פסיקת ההלכה [ורבי יוחנן קבע הרבה מכללי פסיקת ההלכה].
