אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"גוד או איגוד"
אם יכול שותף לכפות על שותפו ששניהם ימכרו חצירם לאחר
בספרד שלפני כשמונה מאות שנה חי לו יהודי בשם ראובן. ראובן זה החזיק באחוזה שלמה, שכללה בית שעל גביו היתה קומה נוספת שבחלקה שימשה כדירה ובחלקה השני כחנות. כמו כן היה מתחת לבית מרתף יין. למעשה כל חלקי הדירה היו נפרדים, שכן לכל אחד היתה כניסה מהרחוב, הן לבית, הן לדירה שמעליו, הן לחנות והן למרתף. באחד הימים שבק ראובן חיים לכל חי, והותיר את כל רכושו ליורש שקם אחריו. על פי התקנות שנהגו באותם ימים (ומכונות 'תקנות טוליטולא' – היא העיר טולידו שבספרד), הרי שבמקרה כזה חלקו את רכושו של ראובן, בין יורשו לבין אלמנתו. והנה באחד הימים קם היורש, והחליט שברצונו למכור את חלקו שבירושה, ברם התברר לו כי חלקו בירושה – שכלל מחצית מכל אחד מחלקי האחוזה אינו שווה הרבה. אך אם יימכר המבנה כולו בשלמות– הבית, העליה, החנות והמרתף, הרי שאף עבור חלקו לבד יקבל סכום משמעותי בהרבה. בשל כך פנה אל שותפתו לאותה נחלה – אלמנת ראובן, בטענת 'גוד או איגוד' – או שאת האלמנה תתני לי עבור חלקי את המעות כפי שחלק זה שווה לו יימכר הבית כולו, או שאני אמכור את הבית כולו, ואתן לך חצי מהדמים שנקבל. אלא שבשונה ממנו, לאלמנה לא היו כל שאיפות כספיות, והיא ביכרה להמשיך ולגור בבית בעלה, וסירבה לבקשתו. הצעתה היתה שהוא יקבל את שאר הנכסים – העליה החנות והמרתף, והיא תקבל את הבית, ובית הדין יערוך שומה לכל הנכסים - אם ימצא שאכן הבית שוה מחצית והשאר חצי – יבוא הכל על מקומו בשלום, ואם ימצא שאחד מהם מקבל חלק השווה יותר, כגון שהבית שווה יותר – היא שתוסיף ליורש את הסכום כדי להשוות את חלקם. וכן להיפך, אם יימצא ששאר הנכסים שווים יותר מהבית, הוא שיוסיף לה. כיון שהתגלעו ביניהם חילוקי הדעות האלו, עמדו ושלחו את השאלה אל הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל צח סימן ג).
בסוגייתנו למדנו על דין 'גוד או איגוד'. המדובר בטרקלין של שני שותפים שלא שייך לחלוק בו בין שניהם ושעדיין ישאר כל אחד משאר חלקיו שם 'טרקלין'. ולכך פונה אחד השותפים אל רעהו ואומר לו, 'או גוד' – או שאתה תקצוב עבורי דמים לחלקי שבשותפות ותקנהו ממני, 'או איגוד' – או שאני אקצוב דמים עבור חלקך ואקנהו ממך. והגמרא מביאה שדין זה שנוי במחלוקת בין רב יהודה הסובר שאכן אחד השותפים יכול לכפות על רעהו חלוקה באופן זה, לבין רב נחמן הסובר שאין שותף אחד יכול לכפות על רעהו את פירוקה של השותפות.
מעתה דן הרא"ש אם יש לדמות את נידוננו לנידון הגמרא, ומבאר שאם יש בבית כדי חלוקה והיינו שלכל אחד – ליורש ולאלמנה, יהיו ארבע אמות על ארבע אמות, אזי יחלקו את ביניהם את הבית מן התהום וכלומר שהכל יחלק בין שניהם – הן העליה והחנות שמעל הבית והן המרתף שתחתיהם. שכן באופן שאפשר לחלק את השותפות ושלכל אחד יהיה בית בפני עצמו – כלל לא שייך דין 'גוד או איגוד'.
אך כותב הרא"ש, למעשה בנידון שלפנינו אפילו אם ימצא שבבית אין כדי חלוקה, אין ממש בטענותיו של היורש. שכן אם נדקדק בדברי הגמרא – הרי שבטענות גוד או איגוד, טוען השותף החפץ בחלוקה, או שתקנה ממני את חלקי, או שאקנה אני את חלקך. לעומת זאת במקרה שלפנינו – טענת היורש היא, הבה נמכור שנינו את חלקינו ונחלוק בתמורה. ובאופן זה, מבאר הרא"ש, לא שייך דין גוד או איגוד. שכן, כל טעמו של רב יהודה בסברתו שהשותף יכול לכפות את החלוקה על שותפו, היא משום שטוען שכיון שאין כאן מקום הראוי לשימוש שניהם, והרי טענת החלוקה שלו היא שעל ידיה יהיה 'זה נהנה וזה לא חסר'. השותף שישאר יהיה הנהנה, שכן עתה תהיה לו רשות בה יוכל להשתמש, וכן השותף שחלקו ייקנה לא יתחסר שכן יקנו ממנו את חלקו. ברם במקרה שהשותף אינו טוען שאינו יכול להשתמש בבית, וכל טענתו היא רק שרוצה למכור את כל הנכסים שבשותפות כדי לקבל עבור חלקו עבור סכום גדול יותר – זו אינה סיבה שמחמתה נכפה חלוקה ונדחה את שותפו השני לגור בנחלתו.
ולכך מסיק הרא"ש, שכיון שאין ידו של היורש משגת לקנות מהאלמנה את חלקה, כלל לא שייך כאן דין גוד או איגוד, והצדק עימה. ובפרט כאשר כל חלק מהדירה נחשב כדירה בפני עצמו, שכן כאמור לעיל היתה לכל אחד כניסה נפרדת. ולכך, כל מה שיכול היורש לעשות – הוא רק למכור את חלקו.
