הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איכא דאמרי; אביי ורבא
פסחים מא ע"ב
אמר רבא: אכלו נא
- לוקה שתים, מבושל - לוקה שתים,
נא ומבושל - לוקה שלש.
אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות.
איכא דאמרי: תרתי הוא דלא לקי - חדא מיהת לקי.
איכא דאמרי: חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאוויה כלאו דחסימה.
רבא אמר: אכל זג - לוקה שתים, חרצן - לוקה שתים, זג וחרצן - לוקה שלש. אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי: תרתי הוא דלא לקי - חדא מיהת לקי. איכא דאמרי: חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאוויה כלאו דחסימה.
1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה ד:
ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש, והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד, אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה שנאמר כי אם צלי אש בשעה שמצוה לאכלו צלי חייב על אכילת נא ומבושל, אבל מבעוד יום פטור.
מהרמב"ם משמע שפסק כלשון הראשון בדברי אביי שאם אכל מקרבן פסח "נא ומבושל" לוקה אחת בלבד.
1.1
וקשה, מדוע פסק כאביי ולא כרבא. ולכן יש אומרים שלרמב"ם היתה באמת גירסא הפוכה בין אביי ורבא והלכה כרבא [ראה על כך דיון בפרשים].
1.2
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה ד:
[ד] ושניהם אינם נאכלים אלא צלי אש. משנה פ' מי שהיה טמא (דף צ"ה):
אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת וכו'. בס"פ כל שעה (דף מ"א) אמר אביי וכו' +גירסתנו רבא ואביי אמר אין לוקין כו'+ אכל נא ומבושל לוקה שלשה רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות א"ד תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי כך היא גירסת רבינו
וידוע דהלכה כרבא אלא שיש לתמוה למה פסק כלישנא קמא. וכ"פ עוד בפי"ח מהל' סנהדרין וכבר השיגו הרמב"ן
ואפשר שטעמו משום דאמרינן איכא דאמרי וא"ד לא מתבריר הי הוי לישנא קמא והי הוי לישנא בתרא והילכך נקטינן לקולא ומה גם בדין מלקות שהוא כמיתה:
מה"כסף משנה" משמע שבאמת הדין הראשון בגמרא הוא של אביי והשני של רבא, ולכן הלכה באמת כרבא. ומובא ב"מתיבתא", "הגהות וציונים", אות ג: ובשם הרא"ש שבכל הש"ס תמיד דברי אביי מובאים לפני דברי רבא.
1.3
אלא שה"כסף משנה" תמה מדוע הרמב"ם פסק כ"לישנא קמא" [בדברי רבא – או בדברי אביי בגירסת גמרתנו], כלומר כ"איכא דאמרי" הראשון.
1.4
משמע מדברי ה"כסף משנה", ששיטת הרמב"ם בהלכותיו לפסוק תמיד כלשון אחרון בגמרא. [כנראה שכוונתו בין אם מדובר בשני תרוצים או אם מדובר בשני הסברים שונים בדעת אמורא מסויים – כבסוגייתנו]. ויש לציין שהמושג של "לשון ראשון" יכול להופיע בצורות שונות: "אי נמי"; "איבעית אימא"; "איכא דאמרי".
1.5
ועל כך עונה ה"כסף משנה", שאם מופיע בסוגיה הביטוי "איכא דאמרי" גם בלשון הראשון וגם בלשון השני הרי שאין הכרח שבאמת הם מסודרים לפי הסדר ויתכן שדווקא ה"איכא דאמרי" הראשון נאמר אחרי ה"איכא דאמרי" השני, ומכיון שיש ספק מהו הלשון האחרון [ששיטת הרמב"ם העקרונית היא לפסוק כמותו] הרי שיש להקל מספק.
1.6
וקשה מאד! הרי הקולא היא דווקא לפסוק כלשון השני שלא לוקים כלל על "לאו שבכללות".
2..
דברי ה"כסף משנה" בקשר ל"איכא דאמרי" מתאימים לדברי ה"יד מלאכי", כללי התלמוד כלל שפה :
"לישנא בתרא, לא מקרי אלא כשמביא הש"ס לישנא קמא בסתם והלשון השני בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא הגמרא איכא דאמרי ואיכא דאמרי לא נקרא לישנא בתרא, ובשל סופרים הלך אחר המקיל, כ"כ ר' יונה בפ"ח דברכות ..." [ומאריך דם בדבריו]
3.
ראה גם ב"הליכות עולם", שער חמישי, סעיף יא:
"נקטינן בכל "איכא דאמרי" שבגמרא כך הלכה,
ושלא כדברי הריב"א ז"ל, שהיה אומר דכל "איכא דאמרי" טפל לגבי לשון ראשון, כי רב אשי סדר לשון המרובים והעיקר תחילה, וכל לשון היחידים והטפל אומר "איכא דאמרי"...
4.
ואולם ה"כסף משנה" במקום אחר מסביר באופן שונה:
כסף משנה הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ג:
וקי"ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת ...
כאן הוא מסביר שהלשון הראשון [=לישנא קמא] בדברי רבא הוא "ממוצע" בין דברי אביי שלוקה 2 לבין הלשון האחרון בדברי רבא שלא לוקה כלל, ולכן פסק כלשון ראשון בדברי רבא שלוקה "רק" אחד.
5.
ונראה ליישב את גירסת דפוסי הגמרא שלנו:
6.
רבא מוזכר לפני אביי מפני שהגמרא רצתה לפסוק כדברי אביי ולכן הזכירה את דברי אביי מאוחר יותר. ובזה שהגמרא ציינה פעמיים "איכא דאמרי" בדברי אביי משמע ש"עורך הגמרא" פסק כמותו.
7.
באופן כללי ניתן לומר שכל המחלוקות בעניין "איכא דאמרי" - כמי ההלכה - תלויות בשאלה מי כתב את הביטוי "איכא דאמרי". יתכן שנאמר בבית המדרש, ומי שהעלה את הדברים על הכתב תאר את המחלוקת בבית המדרש מבלי לנקוט עמדה הלכתית. ויתכן - מצד שני - ש"עורך הגמרא" עצמו ניסח את הביטוי "איכא דאמרי" כדי ליידענו כמי ההלכה. אולם במקרה זה קשה, מדוע לפעמים ניסח פעמיים "איכא דאמרי".
8.
וכאן ניתן אולי להעלות השערה: בבית המדרש כתבו/ניסחו את ה"איכא דאמרי" השני [כי כך מתאים לפי הלשון. הביאו דעה ב"סתם" ואז הוסיפו את דעת ה"איכא דאמרי"] וכשבא "עורך הגמרא" להכריע הוסיף את הביטוי "איכא דאמרי" לדעה הראשונה ללמדנו שהיא שקולה לדעה השניה - וכן הלכה. ומתאים למי שמכריע בש"ס באופן עקרוני דווקא לפי ה"איכא דאמרי" הראשון [ולא מתאים בהכרח לכל לשון אחרת של "לשון ראשון"].
9.
הקושי בהסברים השונים הוא בכך, שאין עקביות ברורה למשמעות הלשון של "איכא דאמרי" [וכך גם לגבי ביטויים אחרים בש"ס], אלא אם נאמר שבדורות שונים השתמשו בביטויים זהים אבל לא בהכרח באותה משמעות!
