הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"היינו הך"; "לימא מסייע"; "תניא כוותיה"
פסחים לח ע"א
אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה, לדברי חכמים - חייבת בחלה,
מצות של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, לדברי חכמים - יוצא בה ידי חובתו בפסח. אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, לדברי חכמים - אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה - דכתיב +במדבר טו+ עריסתיכם - משלכם. אתרוג נמי - דכתיב +ויקרא כג+ ולקחתם לכם, לכם - משלכם יהא. אלא מצה, מי כתיב מצתכם? - אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא לחם לחם, כתיב הכא +דברים טז+ לחם עני וכתיב התם +במדבר טו+ והיה באכלכם מלחם הארץ. מה להלן משלכם - אף כאן משלכם.
לימא מסייע ליה: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת. –
לימא מסייע? היינו הך! - הכי קאמר (ליה): לימא מדפליגי בעיסה, בהנך נמי פליגי. או דילמא: שאני התם, דכתיב עריסתיכם עריסתיכם תרי זימני.
1.
בדרך כלל מובא הביטוי [שמשמעותו היא קושיה על כפילות] "היינו הך" במשמעות דומה ובמבנה הבא: "הא תו למה לי, היינו הך", כלומר, שנראה למקשן שהתנא במשנה/ברייתא כופל את דבריו.
2.
אבל כאן מובא במשמעות קצת שונה, הגמרא מביאה ברייתא שאומרת כרב אסי ומקשה "היינו הך", כלומר מדוע הגמרא מסתפקת אם יש ראיה לרב אסי מהברייתא, וספק הגמרא בא לידי ביטוי בניסוח של "לימא מסייע", ועל כך מקשה הגמרא "היינו הך", כלומר, הרי ברור שהברייתא מסייעת רב אסי [שהרי אומרת את דבריו מילה במילה].
3.
זאת אומרת, שאם הגמרא היתה אומרת "תניא נמי הכי" לטובת רב אסי היא לא היתה מקשה "היינו הך".
4.
ויש לשאול: מדוע באמת היא ניסחה בביטוי "לימא מסייע...". לפי תשובת הגמרא אולי זה מובן, שעיקר הקישור לאותה ברייתא בא במטרה לשאול על הברייתא האם כוונתה לכל דברי רב אסי או רק לגבי עיסה של מעשר שני.
5.
ואולי לפי זה יוצא שתמיד משמעות הביטוי "לימא מסייע" היא, שלא מדובר בסתם בירור, אלא בדיקה אם יש הוכחה לכל דברי האמורא!
6.
האמת שהיא שמשמעות פשט הביטוי "לימא מסייע" הוא, שעורך הגמרא ידע שאותו סיוע נדחה, ולכן ניסח "לימא..." ובמקום שהסיוע תקף נקבע הביטוי "תניא כוותיה..."
7.
מפשט מהלך הסוגיה לא ברור אם הסיוע נדחה בגמרא או לא, ועל כך יש דיון רחב בפרשנים.
8.
בהמשך הגמרא:
חלת תודה ורקיקי נזיר וכו'. מנא הני מילי? –
אמר רבה: דאמר קרא
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לח עמוד ב
+שמות יב+ ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח.
רב יוסף אמר: אמר קרא +שמות יב+ שבעת ימים מצות תאכלו - מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה.
תניא כוותיה דרבה, ותניא כוותיה דרב יוסף.
תניא כוותיה דרבה: יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר - תלמוד לומר ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח.
תניא כוותיה דרב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו - מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה.
הגמרא מביאה את דעות רבה ורב יוסף למקור הדין במשנתנו שלא יוצאים ידי חובה בחלת תודה וברקיקי נזיר.
והגמרא מביאה ברייתא כסיוע לכל אחד מהם.
9.
בהמשך לקטע הקודם יש לציין שדברי כל ברייתא זהים לדברי האמוראים. הברייתא הראשונה זהה לדברי רבה והברייתא השניה זהה לדברי רב יוסף. כאן הגמרא לא שואלת "היינו הך", כי כאן הברייתות באמת תומכות בדעת כל אחד מהאמוראים. אם נאמר שהאמוראים חלוקים זה על זה אזי גם הברייתות חלוקות זו על זו. וכמובן נחזור על השאלה: מדוע הגמרא לא הסתפקה בהבאת הברייתות והביאה את דברי האמוראים?
10.
אלא יש לומר בשני אופנים:
10.1
האמוראים לא הכירו את דברי שתי הברייתות.
10.2
כוונת האמוראים - כל אחד מהם - היא לפסוק כאחת הברייתות. רבה פוסק כברייתא הראשונה ורב יוסף פוסק כברייתא השניה. ויתכן שנכריע כברייתא הראשונה מפני שרבה פוסק כמותה, והכלל, הוא שהלכה כרבה נגד רב יוסף [גם אם הם לא חלוקים בסברות עצמאיות "אליבא דנפשייהו"]
11.
ויש פרשנים שטוענים שאין כאן מחלוקת אלא לכל אמורא היתה מסורת [מהברייתא] מאיזה פסוק נלמד הדין במשנה [מעין "אסמכתא"], אבל אין נפקא מינה לדינא, וגם לא שייך בזה פסיקה.
11.1
לפי זה יוצא, שמשמעות הביטוי "תניא כוותיה" היא שהברייתא באמת משמשת אסמכתא לאותו אמורא. ומדוע בכלל הובאו דברי האמוראים? כדי לומר שאין מקור נוסף לדין המשנה אלא שני אלה בלבד ["חידוש"].
12.
ועדיין יש לשאול מדוע הגמרא כופלת את הביטוי "תניא כוותיה"? אולי בסוגייתנו – לפי הדברים לעיל - מתאים לומר, שכוונת הגמרא לומר, שאין מחלוקת בין הדעות, והברייתות לא נועדו להכריע במחלוקת.
