הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיובתא" - דחיה סופית?; רבי יוחנן וריש לקיש - כמי הלכה; "אמר לך"; "חיסורי מחסרא"
פסחים לז ע"א-ע"ב
תנו רבנן: הסופגנין, והדובשנין, ואיסקריטין, וחלת המסרת, והמדומע - פטורים מן החלה. מאי חלת המסרת? - אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים.
אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן. ורבי יוחנן: אמר מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה
מבנה הסוגיה:
1.
תנו רבנן: הסופגנין, והדובשנין, ואיסקריטין, וחלת המסרת, והמדומע - פטורים מן החלה. מאי חלת המסרת? - אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים.
אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן. ורבי יוחנן: אמר מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה.
הגמרא מציינת מחלוקת:
ריש לקיש סובר ש"לחם" לצורך מצה והפרשת חלה נקרא רק אם נאפה בתנור ולא "מעשה אילפס" - בכלי העומד על האש. ורבי יוחנן סובר שאף אלה שנעשים בכלי על גבי האש מוגדרים כלחם.
2.
הגמרא מביאה ברייתא להקשות על ריש לקיש:
מיתיבי: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין, עשאן באילפס - חייבין, בחמה - פטורין.
תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש! –
אמר עולא, אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן - שהרתיח ולבסוף הדביק –
הגמרא מקשה מהברייתא לריש לקיש. משמע מהברייתא בפירוש ש"מעשה אילפס" חייבים בחלה. והגמרא מסיימת ב"תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש" [בפשטות משמעות הביטויים "תיובתיה" ו"תיובתא" זהים].
3.
ועולא מיישב את הקושיה ואומר שבברייתא מדובר באופן מאד מסויים - שהרתיח ולבסוף הדביק בכלי - ולכן נחשב כלחם וחייב בחלה, ולא בזה טען ריש לקיש שפטורים ממצות חלה.
4.
הביטוי "אמר לך" מלמדנו שלא ריש לקיש עצמו יישב את דבריו אלא עולא אמר זאת "כאילו" כך יכול ריש לקיש ליישב את דבריו שלו.
5.
להלן דיון במושג "אמר לך":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל לה :
אמר לך רבי פלוני, כדמתרץ הכי תלמודא שנויא דחיקא הוא
דאם שנויא רויחא הוא הוה ליה לשנויי בסתמא מבלי שיאמר אמר לך ומדאמר לישנא יתירא אמר לך וכו' משמע דההוא אמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל השיתא סדרי [="סתמא דגמרא"] לא סבירא ליה כוותיה, שמות בארץ בכפות תמרים דף כ"ו ע"ד, וכן נראה בספר ראשון לציון דף נ"ד ע"א ובשער יוסף דף מ' סוף ע"ג ובמלכי בקדש דף ע"א ע"ב. וכן מצאתי למרן בכ"מ פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז'
אך בפרק ג' מהלכות שבועות הלכה א' מצאתי למרן גופיה שכתב דמדהדר תלמודא לתרוצי מילתיה דרב יוסף וקאמר ורב יוסף אמר לך משמע דסבירא ליה לגמרא כותיה
וצ"ע:
הסבר דברי ה"יד מלאכי": בדרך כלל מקובל להסביר את הביטוי "אמר לך רב...", שהגמרא [העורך] "שמה" מילים בפי אותו חכם, כאילו הגמרא אומרת: "ואותו חכם יענה ..."
6.
ה"יד מלאכי" מפרש הפוך. משמעות הביטוי "אמר לך" היא, שהגמרא אומרת: אותו חכם פלוני יענה לך כך וכך לצורך יישוב שיטתו אבל אין הגמרא מסכימה לכך. כלומר, הביטוי "אמר לך..." מלמד ששיטה זו אינה למסקנת הסוגיה.
7.
וה"יד מלאכי" מביא את שיטת ה"כסף משנה" שסובר הפוך: שבזה שהגמרא אומרת "אמר לך..." מוכח שהגמרא מסכימה עם הסבר זה והוא יהיה למסקנה.
8.
נראה שבסופו של דבר צריכים למצוא שיטתיות בעניין זה. בסוגייתנו.
8.1
בכל זאת נראה להוסיף חידוש: דברי ה"יד מלאכי" מתאימים יותר כשה"סתמא דגמרא" אומרת את הביטוי "אמר לך". ואילו בסוגייתנו האמורא עולא אומר זאת, ומתאים יותר להנחה שבא רק ליישב את שיטת ריש לקיש ולא דווקא לפסוק כמותו.
בסופו של דבר יש מחלוקת פוסקים כמי ההלכה – כרבי יוחנן או כריש לקיש.
9.
המשך דברי הגמרא:
אבל הדביק ולבסוף הרתיח מאי - הכי נמי דפטורין, אדתני סיפא עשאן בחמה פטורין ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים - כגון שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח - פטורין! –
הגמרא מקשה "ליפלוג וליתני בדידה" - 26 מופעים בש"ס. סוג כזה של קושיה מתאים – כבסוגייתנו - כאשר הגמרא מעמידה את המשנה/ברייתא בצימצום, באופן שבמקרה שונה הדין יהיה שונה, ואילו במקור התנאי עצמו יש "הסתייגות" אחרת, ולכן שאלת הגמרא היא מדוע הברייתא הביאה הסתייגות אחרת אם אפשר היה להביא את ההסתייגות שנובעת מהאוקימתא בסוגיה עצמה.
10.
חסורי מחסרא והכי קתני: במה דברים אמורים - שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח - נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין. –
עונה הגמרא "חיסורי מחסרא...", שבאמת הדין הנלמד מדיוק בברייתא גורסים אותו בברייתא עצמה. זהו מקרה נדיר בש"ס שהגמרא "מתקנת" באמצעות "חיסורי מחסרא" בדיוק את הלשון שהציעה הגמרא בקושייתה, ולכן נראה לומר שמשמעות ה"חיסורי מחסרא" בסוגייתנו איננו באמת שינוי גירסא, אלא מדובר במשמעות שצריך להבין באופן זה את הברייתא.
11.
הגמרא מקשה מברייתא נוספת על שיטת ריש לקיש ומיישבת באותו אופן:
תא שמע: יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באילפס! - הכא נמי: שהרתיח ולבסוף הדביק.
12.
ויש לשאול: אם הגמרא כבר ידעה את התרוץ על הקושיה הקודמת הרי היא גם ידעה שניתן לתרץ גם את הקושיה הנוספת באותו אופן.
12.1
אלא שהמפרשים עונים על כך באופן עקרוני, ש"עורך הגמרא" כינס את כל הקושיות ששמע מבתי מדרש שונים.
13.
המשך הגמרא:
מאי מצה הינא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. - אמר רבא: וכן לחמי תודה. - פשיטא, הכא לחם כתיב, והכא לחם כתיב! - מהו דתימא: הואיל וכתיב +ויקרא ז+ והקריב ממנו
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לז עמוד ב
אחד מכל קרבן, אחד - שלא יטול פרוס, והכא כמאן דפריסא דמיא - קא משמע לן. מיתיבי: המעיסה, בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין. החליטה, בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין. איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה - קמח שעל גבי מוגלשין, החליטה - מוגלשין שעל גבי קמח. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה: זה וזה לחיוב, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה, עשאן באילפס - פטור, בתנור - חייב. ותנא קמא, מאי שנא המעיסה ומאי שנא חליטה? אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יהודה ואיתימא רבי יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. ותברא, מי ששנה זו לא שנה זו. קתני מיהת: וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה, שעשאן באילפס - פטור, בתנור - חייב. תיובתא דרבי יוחנן! –
עד כאן הגמרא הקשתה על שיטת רבי יוחנן וקבעה "תיובתא דרבי יוחנן". וגם כאן היא תענה - כמו שענתה לעיל לגבי ריש לקיש - שרבי יוחנן "אמר לך", כלומר, רבי יוחנן יכול ליישב את הקושיה עליו. אבל באמת הוא עצמו לא ענה על הקושיה [ואולי הוא כלל לא שמע אותה].
אמר לך רבי יוחנן: תנאי היא. דתניא: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה - תלמוד לומר לחם, רבי יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. רבי יהודה היינו תנא קמא! אלא לאו - מעשה אילפס איכא בינייהו. תנא קמא סבר: מעשה אילפס חייבין, ורבי יהודה סבר: מעשה אילפס פטורין, - לא, דכולי עלמא - מעשה אילפס פטורין, והכא - כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי. דתנא קמא סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור - לחם קרינן ביה, ורבי יהודה סבר: אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, וכיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה - לאו לחם הוא. אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה - דכתיב +ויקרא כו+ ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד לחם האפוי בתנור אחד - קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד - אין קרוי לחם...
14.
ויש לציין שבשתי הפעמים שהוזכר הביטוי "תיובתא", הכוונה היא שביטוי זה כנראה נקבע בבית המדרש ולא על ידי עורך הגמרא, ולכן בשתי הפעמים דחתה הגמרא את ה"תיובתא". וכבר הערנו על מקרים דומים: מדוע הגמרא משתמשת באותו ביטוי – כשבסוגייתנו מדובר בביטוי "תיובתא" - בשני מובנים, מובן אחד שהביטוי נקבע בתקופה מאוחרת ונועד להדגיש שדוחים את השיטה המוקשית, ובמובן אחר שהביטוי נקבע תוך כדי משא ומתן, ובסוגייתנו המשמעות של "תיובתא" הוא שמדובר בקושיה "רגילה".
15.
לגבי פסיקת ההלכה:
15.1
יש פוסקים כרבי יוחנן שמעשה אילפס חייב בחלה, על פי הכלל שכעיקרון הלכה כרבי יוחנן [בכל הש"ס] נגד ריש לקיש מלבד בשלושה עניינים [מובא במסכת יבמות דף לו עמוד א].
15.2
יש פוסקים לחומרא, ולכן, לעניין חלה נחשב כלחם וחייב בחלה. לעניין מצה לא נחשב כלחם ולא יוצאים בה ידי חובת מצות מצה, וכן לעניין ברכה לא מברכים עליה "המוציא" אלא "מיני מזונות".
15.3
נציין את דברי תוס' בסוגייתנו:
תוספות מסכת פסחים דף לז עמוד ב:
דכולי עלמא מעשה אילפס פטורים - פסק ר"ח כר"ל מדקאמר דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין
לפי תוס' יש לפסוק כריש לקיש מפני שמלשון הגמרא במהלך הסוגיה - "דכולי עלמא" - משמע שכך ה"סתמא דגמרא" [ויותר נכון לומר שמדובר ב"עורך הגמרא"] פוסקת. וכדי ליישב את מה שהבאנו - שהגמרא במסכת יבמות קובעת שתמיד הלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש מלבד בשלושה מקומות - יש לומר שכלל זה נכון כל עוד לא משמע שהגמרא עצמה פוסקת כריש לקיש באופן נקודתי-ספציפי - כבסוגייתנו, לפי תוס'.
15.4
המשך דברי תוס':
ועוד דיתיב רבה ורב יוסף אחוריה דר' זירא אליבא דר"ל מיירי
תוס' מוסיף: מכך שהגמרא דנה לפי שיטת ריש לקיש משמע שכך הלכה. הוא כנראה מתכוון לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה – הלכתא כוותיה".
15.5
המשך דברי תוס':
ולר"י נראה דכר' יוחנן קיי"ל מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו.) בהדי ג' דהלכה כריש לקיש לגבי רבי יוחנן
תוס' מביא את שיטת ר"י שפוסק כרבי יוחנן מפני הכלל שהבאנו לעיל ממסכת יבמות שתמיד הלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש. ואם הלכה בסוגייתנו היתה כריש לקיש הרי שהגמרא שם ביבמות היתה צריכה למנות את דין סוגייתנו ברשימת החריגים שם שבהם הלכה כריש לקיש.
