הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אתאן לתנא קמא"; תנא מסתמך על דברי אמורא?
פסחים לו ע"א
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים - תלמוד לומר +דברים ט"ז+ לחם עני - מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.
מאי טעמא דרבי עקיבא? - מי כתיב לחם עוני עני כתיב. - ורבי יוסי הגלילי: מי קרינן עני? עוני קרינן. –
ורבי עקיבא: האי דקרינן ביה עוני - כדשמואל, דאמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה. - וסבר רבי עקיבא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא?
והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל.
ואמר רבי עקיבא: שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר. ואף על פי שאין לשין - מקטפין בו. אתאן לתנא קמא. וחכמים אומרים: את שלשין בו - מקטפין בו, ואת שאין לשין בו - אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. –
לא קשיא, הא - ביום טוב ראשון, הא - ביום טוב שני. כדאמר להו רבי יהושע לבניה: יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואילך - לושו לי בחלבא. והתניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה! - אלא הכי קאמר: יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך - לושו לי בדובשא. - ואיבעית אימא: לעולם בחלבא, כדאמר רבינא: כעין תורא שרי, הכא נמי: כעין תורא.
מבנה הסוגיה:
1.
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים - תלמוד לומר +דברים ט"ז+ לחם עני - מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.
מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. רבי עקיבא סובר שמהפסוק "לחם עני" לומדים שלא עושים מצה מעיסה שנילושה ביין שמן ודבש. ורבי יוסי הגלילי לומד מהפסוק שאין יוצאים ידי חובה במצה שנאפתה ממעשר שני.
2.
מאי טעמא דרבי עקיבא? - מי כתיב לחם עוני עני כתיב. - ורבי יוסי הגלילי: מי קרינן עני? עוני קרינן. –
ורבי עקיבא: האי דקרינן ביה עוני - כדשמואל, דאמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה. –
הגמרא שואלת על רבי עקיבא "מאי טעמא". הביטוי "מאי טעמא" - בדרך כלל - משמעותו היא שמחפשים מקור מסברא לדין האמור.
2.1
וקשה:
א. המקור הוא מפסוק ולא מסברא
ב. הרי רבי עקיבא אמר את המקור מהפסוק "לחם עני" ומהי השאלה?
3.
בפשטות יש לומר, שהכוונה היא לשאול מה הטעם שרבי עקיבא לא מקבל את הדרשה של רבי יוסי הגלילי.
4.
הגמרא מוסיפה, שרבי עקיבא לומד מהקרי "עוני" [כשהכתיב הוא עני"] כדינו של שמואל, "לחם עני שעונין עליו דברים הרבה".
4.1
קשה מאד: כיצד יתכן שרבי עקיבא התנא מסביר פסוק כמו שמסביר האמורא שמואל [שחי בדור אחרי "רבי", ורבי עצמו חי 2 דורות אחרי "רבי עקיבא"!] [שאלה כללית בש"ס של "אמורא מאוחר"]
5.
אלא יש ליישב בשני אופנים:
5.1
כבר רבי עקיבא דרש כשמואל אלא שלא אמר זאת במפורש עד ששמואל האמורא קבע את ניסוח הדברים.
5.2
הכוונה בגמרא בדיוק הפוכה: שמואל למד זאת מרבי עקיבא! כלומר, רבי עקיבא אמר את הדרשה, ושמואל הוא זה שאימצה וניסחה!
6.
ונראה להוסיף בעניין זה: בכל דרשת פסוקים יש לשאול האם החכם חידש דרשה זו מעצמו או שקיבלה במסורת מרבותיו [עד הר סיני]. בסוגייתנו נראה שהדרשות הן של רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, הן בגלל המחלוקת ביניהם והן בגלל הדיון בין שתי הדעות כאשר הגמרא דנה בכל דרשה מדוע אינה מקבלת את הדרשה האחרת. אם דרשותיהם היו מכח מסורת עתיקה מדוע יש לחפש נימוקים ומדוע הגמרא שואלת "מאי טעמא".
7.
וסבר רבי עקיבא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא?
והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל.
ואמר רבי עקיבא: שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר. ואף על פי שאין לשין - מקטפין בו.
אתאן לתנא קמא.
מברייתא זו משמע שרבי עקיבא סובר שאפשר ללוש מצה ביין ושמן ודבש, וסותר לברייתא הקודמת.
8.
חשוב לציין, שתוך כדי ציטוט הברייתא הגמרא מעירה "אתאן לתנא קמא", כנראה שכוונת הגמרא לומר ששיטת רבי עקיבא מתאימה לרישא של הברייתא, כלומר ל"תנא קמא", כך משמע מרש"י [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רסו]. ומכך שהגמרא מציינת "אתאן לתנא קמא" כנראה שהיא מתכוונת שכך יש לפסוק!
9.
וחכמים אומרים: את שלשין בו - מקטפין בו, ואת שאין לשין בו - אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. –
לא קשיא, הא - ביום טוב ראשון, הא - ביום טוב שני. כדאמר להו רבי יהושע לבניה: יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואילך - לושו לי בחלבא. והתניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה! - אלא הכי קאמר: יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך - לושו לי בדובשא. - ואיבעית אימא: לעולם בחלבא, כדאמר רבינא: כעין תורא שרי, הכא נמי: כעין תורא.
הגמרא מיישבת את שתי הדעות שמיוחסות לרבי עקיבא. הברייתא הראשונה מדברת ביום טוב ראשון [בליל הסדר] שיש מצוה וחובה לאכול מצה, וזו - שנילושה בדבש וכד' - פסולה, אבל בשאר ימות הפסח ניתן לאכול מצה זו ואין היא מחמיצה אם שומרים עליה שלא תחמיץ בזמן הלישה.
10.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כ
מותר לתת התבלין ר והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק,
וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או ש דבש וחלב או לקטף בהן,
וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד,
לא משום חמץ אלא כדי שיהיה +דברים ט"ז+ לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני.
+/השגת הראב"ד/ מותר לתת התבלין והשומשומין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. א"א זהו על דרך הרב ז"ל שסמך על דברי ר"ע /פסחים/ (לו) שאמר לשתי לר' אליעזר ור' יהושע ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ועל דברי ריב"ל (שם /פסחים ל"ו/) שאמר כן לבניו מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא,
ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסות לא וכן עיקר.+
הראב"ד מדגיש שהרמב"ם מכריע כרבי עקיבא מפני שרבי עקיבא הוכיח את דבריו משני רבותיו, מכך ששתקו כשראו שרבי עקיבא לש הבצק ביין ושמש ודבש. וכן מוכח כרבי עקיבא מכך שרבי יהושע בן לוי כך אמר למעשה לבניו.
11.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ה:
העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה.
מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח,
אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו...
12.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ה:
מצה שלשה במי וכו'. פ' כל שעה (דף ל"ו.) אמר ר"ע מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש והקשו שם מדר"ע אדר"ע ותירצו לא קשיא הא ביום טוב ראשון הא ביום טוב שני
וכבר כתבתי פרק חמישי שהלכה כר"ע. וסובר רבינו שלא מיעטו אלא יין ושמן ודבש וחלב ג"כ שנזכר בסוגיא לפי שהפת הנילוש בהן אינו לחם עוני אבל שאר משקין ודאי יוצא בהן וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנילושה במשקין.
הוא מדגיש שהרמב"ם פסק כרבי עקיבא. וראה בהרחבה בעניין לישה בימי פירות וכד' ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רס"ה- רס"ח.
