הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"שמא יבוא אליהו"

פסחים לד ע"א

דאתמר: היסח הדעת, רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי, ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי. רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי, שאם יבא אליהו ויטהרנה - שומעין לו. רבי שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי, שאם יבא אליהו ויטהרנה - אין שומעין לו. איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף, ותעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה. אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי - משום הכי בעי עיבור צורה, שמא יבא אליהו ויטהרנה, אלא אי אמרת פסול הגוף, למה לי עיבור צורה? והתנן, זה הכלל...

1.

הגמרא מסבירה שרבי יוחנן סובר שגדר הפסול של "היסח הדעת" הוא מחשש שמא נגעה טומאה בתרומה, ואם יבוא אליהו ויטהרנה שומעים לו, כלומר מקבלים את הכרעתו שמבחינת המציאות התרומה לא נטמאה וניתן יהיה לאוכלה.

2.
שואלים הפרשנים: הרי נקבע כלל ש"לא בשמים היא" ונביא לא יכול להכריע בספקות של חכמים, ועונים, שבדבר של ספק במציאות כבסוגייתנו שהספק הוא אם במציאות התרומה נטמאה או לא, הרי שנביא יכול לברר ספק מציאותי זה וחכמים יקבלו ויפסקו לפי המציאות שתתברר על ידי אליהו הנביא.

2.1
ראה ב"מתיבתא", הערה לח, וב"ילקוט ביאורים", עמוד רלא, שכך היא שיטתו של רבי יוחנן בכמה מקומות בש"ס, שלגבי איסורים נסמוך על הכרעותיו של אליהו הנביא.

3.
אבל עדיין קשה קצת על כל הפרשנויות, שהרי בכל זאת מדוע לא ניתנה ההכרעה סופית לידי חכמים בכל דור ודור.

3.1
ואולי יש לומר שהיא הנותנת, שהרי עד שיבוא אליהו התרומה תהיה פסולה לאכילה וכך ינהגו בה, ודווקא כדי להראות שעושים זאת לא בגלל שהתבררה המציאות אלא בגלל סמכות הכרעת חכמים בספק זה - שאסור לאוכלה.

3.2
ונראה שאם בכל זאת יאכל אזי הוא עובר על איסור חכמים אפילו אם בסופו של דבר אליהו יפסוק בעתיד שבמציאות התרומה לא נפסלה, וההיתר יהיה רק מרגע הכרעת אליהו ואילך.

4.
הערה: הרמב"ם לא מזכיר כלל את דין היסח הדעת!